איומם של האחים המוסלמים כי פגיעה בסיוע הכלכלי האמריקני לקהיר תביאם "לעיין מחדש בהסכם השלום עם ישראל", מבטאת אולי יותר מכל את הכשל האסטרטגי המתמשך בהטמעת כדאיות השלום לא רק לישראל, אלא גם למצרים.

נצחונם של האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט המצרי, תולדת האביב הערבי אשר שטף חלק ממדינות ערב(2011), העניק כנראה רוח גבית שלא לומר עזות מצח, אך ודאי שכרון כח ובטחון עצמי מופרז לאותה תנועה אשר חרטה על דיגלה את מלחמת הנצח של המוסלמים ב"כופרים" למיניהם, ובכלל זה- מדינת ישראל.
אותה תנועה, שזרעיה נזרעו עוד בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, מנסה עתה את כוחה לא בכיכר תחריר, לא בשדות הקטל ולא בשורות המתאבדים בשם האל, אלא במישור הפוליטי-כלכלי, בנסותם ליצור לחץ על וושינגטון שלא לפגוע בחמצן הכלכלי הזורם למצרים, חלק מהמוהר (או האתנן) אשר הובטח להם בהמשך לכריתת הסכם השלום עם ישראל.

ברם, נדמה כי המצרים טרם הפנימו את התועלות הנובעות מהסכם השלום, ולכן מנסים ליצור מציאות לפיה ההפסד נמצא רק בצד אחד-בצד הישראלי, ועל כן אינם מהססים לטעון לנכונותם לשינוי סטטוס השלום הקר-קפוא השורר ממילא בין שתי המדינות.

בפרספקטיבה של חקר היחסים הבינלאומיים, אנו מכירים בקיומה של תופעת "עוצמת החלש", לפיה צד חלש (עניין סובייקטיבי, ובכל זאת בר-כימות) מנסה ליצור שינוי מציאות ע"י פיזור הצהרות כי מחיר ההפסד לדידו, נמוך/קטן ממחיר ההפסד של הצד שכנגד.

דומה כי מאז האביב הערבי אנו עדים חדשות לבקרים לרמזים/איומים אודות עתיד הסכם השלום בין ירושלים וקהיר.

הגיע העת לצאת ממחילת המגננה וליצור תפנית תודעתית בשיטת "הפוך על הפוך": הצהרתה של ירושלים כי למצרים יש הרבה מה להפסיד מאי-כיבוד הסכם השלום עם ישראל!
ישראל היא זו אשר צריכה להבהיר לקהיר כי הפרת הסכם השלום תפגע בה לא פחות משהיא תפגע בירושלים.
אכן, יש הטוענים כי כלב נובח אינו נושך, ולפיכך אין לייחס להצהרות האחים המוסלמים חשיבות יתרה, ואולם התדמית הנוצרת היא כי ישראל נאחזת בשיניה בשימור הסכם השלום בעוד הצד השני אינו טורח כלל לשמרה, משום שהוא אינו מבין את מחיר ההפסד.
הפסקת הסיוע האמריקאי למצרים תהווה מכה אנושה לעם המצרי. הגיע העת כי הגנרל, חבר הפרלמנט, השייח ועד אחרון הפלאחים של דלתת הנילוס יפנימו: מאחורי כל אידיאולוגיה, חילונית או דתית, חייב להיות מנוע כלכלי. הגיע העת להבהיר, באקט יזום ולא כתגובת-נגד פסיבית, כי כדאי לאחים המוסלמים להפנים כי ישלמו מחיר כבד מנשוא אם יעלה בדעתם להפר את הסכם השלום עם ישראל. מי שמפנים כי יש לו הרבה מה להפסיד, שוקל מילים, ונזהר שבעתיים ממעשים.

כלל נקוט הוא, כי הרתעה, מאזן אימה והדדיות מותנים בהבנת הצדדים את מחיר הפרת ההדדיות. אם וושינגטון ידעה ויודעת להשתמש בדולר האמריקני להשגת מטרות פוליטיות, אין סיבה כי ישראל לא תשתמש בכלים העומדים לרשותה על מנת להבהיר לתנועה הסונית המצרית כי מוטב שירדו מהעץ הגבוה עליו טיפסו, בטרם ייאלצו לקושש מעות יש מאין. ללא אמריקה, מצרים לעולם לא תשוב להיות כשהיתה. במקרה זה, גם הפרסי מטהרן לא יוכל להושיע...
ד"ר הלל אביחי

16/10/2011: מי צריך 8000 * אסירים בטחוניים???

לאחר שידמו תרועות חזרתו של גלעד שליט למצפה הילה ולאחר שיתרוקנו מגשי הבקלווה והסוכריות שיחולקו לתושבי עזה, הגדה ומזרח ירושלים וישראל תחזור לשגרת מציאותה הכמעט בלתי אפשרית, תהדהד שאלת האין מוצא: מה עושים להבא?
ארגוני הטרור חזרו שוב ושוב על הצהרתם כי ימשיכו לחטוף חיילים משום שזו הדרך היחידה , לשיטתם, לשחרר את חבריהם הכלואים בביתי הכלא הבטחוניים בישראל.

בהקשר זה, אאמץ פתגם שאין פרגמטי ממנו: עדיף לקחת יותר ברצינות מילים של אויב מאשר הבטחות של ידיד (ובמקרה שלנו: מנהיג...), ואומר בגילוי לב כי ישראל היא זו אשר היוותה זרז לחטיפות חייליה, זאת בשל ההכרה בצד השני כי רק כך המושג "מאסר עולם" ייהפך למושג כה ערטילאי, כה מנוון, כה חסר משמעות.

במילים אחרות: המוטיבציה של ישראל למלא את בתי הכלא הבטחוניים, היא גם המוטיבציה של ארגוני טרור לחטוף חיילים לשם מיקוח. מה שהחל עם גלי חטיפות המטוסים של סוף שנות ה-60 , הפך לנשק אסטרטגי של ארגוני הטרור הפונדמנטליסטיים: אמל, חיזבאללה, חמאס וג'יהאד איסלמי.

דעתי נאמרה בהרצאותיי עוד לפני שנים: יש לשנות את הגישה בישראל קרי: אין טעם להתאמץ למלא את בתי הכלא הבטחוניים באסירים השפוטים למאסר עולם, משום שממילא הם ישוחררו כעבור מספר שנים. המוטיבציה של ארגוני טרור לחטוף חיילים תימשך כל עוד ישנם אסירים בטחוניים בישראל.

לפיכך, על ישראל לצמצם את מספר האסירים הבטחוניים, וזאת ע"י העדפת סיכולים ממוקדים! תפיסה זו אומצה ע"י לא פחות מאשר נשיא ארה"ב אובמה, אשר ספיחי גואנטאנאמו עדיין יושבים על צווארו כאבן ריחיים. סיכול ממוקד יעיל יותר וחוסך שעות תאורה רבות במשרד המשפטים האמריקני, אשר נאלץ "לשבור את הראש" במציאת נוסחת קסם משפטית אשר תעניק חותמת " חלאל"(כשר) למדיניות הכליאה של אסירי אל-קעידא/גי'האד עולמי במתקני כליאה מחוץ לארה"ב, שכן אז חלים חוקים אחרים המאפשרים חקירה/כליאה בתנאים שאם ננסח זאת בעדינות: לא ייזכו את ארה"ב בפרס אמנסטי...

סיכול ממוקד ימזער את דילמת המחיר שעל ישראל יהא לשלם תמורת החייל החטוף הבא. נאיבי מי שחושב שישראל תאמץ את הנוסחה של אחד תמורת אחד: מחבל אחד תמורת חייל אחד. גם הצד השני יודע שבדברים מן הסוג הזה- ישראל טובה בדיבורים...

האם בכך יבוא לציון גואל? האם בכך יתממש חזון אחרית הימים? וודאי שלא. טרוריסטים ימשיכו "לעשות את מלאכתם" וישראל תמשיך לעשות את המוטל עליה... אך מנגד, תיחסך מאיתנו דילמה כה קשה מנשוא: שחרור סיטוני של ארכי-רוצחים שעוד בטרם סיימו את ארוחת השחרור, כבר יעסקו בהינדוס הפיגוע הבא. בצער השמור רק למציאות המזרח תיכונית: עם שחרורם יינתן האות לחפירת קברים נוספים של ישראלים אשר ישלמו בחייהם על עיסקה שאין לה אח ורע בעולם. רק במזרח התיכון תיתכן מציאות כה אובדנית בה שמחת חזרתו של חייל ממרתפי חמאס מהולה בידיעה ברורה כי הפיגוע הבא הוא רק שאלה של זמן.

אז אם כך ובין כך נמשיך לחיות על חרבנו, לפחות נוותר על הצורך להתמודד שוב עם "אם כל הדילמות"- שחרור מספר בלתי נתפס של רוצחי גברים, נשים וילדים תמורת חייל אחד.
סיכול ממוקד רבותיי, ובאשראי בלתי מוגבל. את טקטיקות החיסול הפכה מדינת ישראל, בעל כורחה, לאומנות. אכן- על כל חיסול יקום חדש, אך בכך אין כל חדש...
העיקר שלא ניאלץ שוב לעמוד מול הדילמה הכל כך אנושית של החזרת חייל חטוף הביתה, אך כל כך לא אנושית מבחינת המחיר שאזרחי ישראל עתידים לשלם מחר בבוקר, עם חזרתם של "החברה הטובים" לפקולטות הנדסת המוות בעזה ובגדה, שלא לדבר על תחושת הזעם ואף ההשפלה –מנת חלקן של משפחות נפגעי הטרור, המביטות בעיניים דומעות לנוכח שחרורם של מרצחי יקיריהן עוזבים בתרועת נצחון את מה שהיה אמור להיות משכן הקבע שלהם: בתי הכלא בישראל.

פרדוקסלית, חייהם של אותם מחבלים היו בטוחים יותר בבתי הכלא בישראל. כעת, במגרשם הביתי, ייאלצו לחדד את שמיעתם ולאמץ את עיניהם בנסותם להתחקות אחר המזל"ט המרחף מעליהם ובשנייה הנכונה להפגישם עם בורא עולם. ממהנדסי פיגועים יש להופכם לניצודים במנוסה אין סופית. הדרך היחידה שהם עתידים להכיר היא לא הכביש המהיר למרכזי הערים בישראל, אלא לכביש המוביל לבתי הקברות ל"שהידים" הפזורים בעזה, רפיח, ואם יהא צורך- גם בערי הגדה. ישראל מצידה תתחייב לתעסוקה מלאה של קברני וקבלני המצבות של חובבי חמאס.

*. לפי הערכות שונות, ישנם בין 6000-10000 אסירים בטחוניים בבתי הכלא בישראל.

ד"ר הלל אביחי

פרשת גלעד שליט מהווה חוליה נוספת בשרשרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר הצד שכנגד מאמץ את אסטרטגיית החטיפות כאמצעי אפקטיבי להשגת מטרותיו.

למען ההגינות ההסטורית, יש להכיר בעובדה כי ממשלות ישראל נשאו ונתנו עם ארגוני טרור בכל הקשור לעסקאות שחרור בני ערובה וזאת כאשר נגוזה האופציה הצבאית . עוד בשנת 1968 שחררה ישראל אסירים בתמורה לשחרור בני הערובה שהוחזקו באלג'יריה, בהמשך לחטיפת מטוס אל-על ע"י החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) בהנהגת צמד הדוקטורים חבש-חדד.
בהמשך נעשו עסקאות נוספות לשחרור שבויים/בני ערובה כאשר אינפלציית האסירים הפלסטינאים ששוחררו בתמורה לבני ערובה ישראליים ו/או יהודים צברה תאוצה רבתי בעיסקת ג'יבריל הזכורה לשמצה.

ארגוני טרור אימצו את אסטרטגיית החטיפה כאמור עוד בשנות ה-60 המאוחרות. נכונותה של ישראל לשחרר את שבוייה/חייליה בכל מחיר, מעצימה את עקרון הערבות ההדדית, הן כמצוות פדיון שבויים ביהדות אך גם כערך ישראלי אשר נצרב בתודעתו של כל חייל ומפקד: מדינת ישראל אינה מפקירה את חייליה.

ואולם, לא ניתן לסכם עניין כה רגיש זה, מבלי ליתן את הדעת לשינוי המהותי שחל באופיים של ארגוני הטרור, וזאת החל מאמצע שנות ה- 80: כניסתם לזירה של ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה דתית פונדמנטליסטית (שיעית וסונית כאחד) אשר דחקו בהדרגה את רגליהם של ארגוני הטרור החילוניים אשר היוו את המאפיין העיקרי של טרור שנות ה- 60 וה- 70.

ארגון החמאס כדוגמא (או בשמו האחר: תנועת ההתנגדות האיסלמית), מהווה דוגמא מאלפת לאופייו של ארגון המאופיין בפנאטיות אך לא פחות- בפרגמטיות.

מייד עם חטיפת גלעד שליט, הצהיר ראשי החמאס כי המחיר הנדרש בתמורה לשחרורו הינו 1000 אסירים.
למצער, ניתן ללמוד דבר אחד או שניים מארגון טרוריסטי זה, בכל הקשור לסימטריה בין הצהרות ובין מציאות: ארגון החמאס דרש 1000 אסירים, וקיבל עוד בונוס: 27 אסירות, סה"כ 1027 אסירים ואסירות תמורת חייל צה"ל.

טענתי זה מכבר, כי יש לשלם את המחיר ויהי מה. מדינת ישראל, בהתנהלותה המזגזגת, מעולם לא קבעה כללי ברזל להתנהלות מול ארגון טרור בנושא יחס ההמרה טרוריסט-חייל ישראלי (את השאלה האם ניתן בכלל לכמת עניין מוסרי-אנושי לפרמטרים מספריים יש להשאיר לדיון נפרד).

לשאלה האם ארגון טרור פועל מתוך חשיבה אסטרטגית או מתוך טקטיקה אופורטוניסטית ישנה תשובה ברורה: ארגון טרור כחמאס, פנאטי ככל שיהיה, הרי שהוא פועל מתוך חשיבה פרגמטית נטו: בבתי הכלא בישראל כלואים כ- 8000 אסירים בטחוניים (תלוי את מי שואלים...). נשאלת השאלה אם כן מדוע חמאס לא דרש את שחרורם של כל האיסרים, או לכל הפחות את כלל אסירי חמאס הכלואים בישראל? התשובה ברורה: חמאס יודע מהו המחיר שהוא יכול לדרוש, ומהו המחיר שהצד השני (ישראל) יכולה לשלם.

הפרגמטיות של חמאס מוצאת את ביטויה בעובדה כי דרישתו לשחרור 1000 אסירים "בלבד" (על נתון אחד אין עוררין: ישנם יותר מ-1000 אסירי חמאס הכלואים בישראל) מצביעה על עובדת היותו של חמאס ארגון מחושב, היודע לדרוש, ולא פחות מכך: לעמוד על שלו. חמאס דרש 1000, וקיבל 1000. המונח "זגזוג" לא קיים בלקסיקון החמאסי, בהשוואה להתנהלותה של ממשלות ישראל במגוון רחב של נושאים.

ארגון החמאס מצטייר כארגון היודע לעמוד על שלו. גם לחמאס מופעלים לחצים מבית, מכיוונן של משפחות פלסטיניות שה"תכשיט" שלהן יושב בכלא הישראלי. מן הסתם, דרישת המשפחות אינה דבר שחמאס יכול להתעלם ממנה, חרף זאת, חמאס הצטייר שוב כארגון פרגמטי אשר למצער יודע לעמוד על שלו.
האם מדינת ישראל יכולה לאמץ קו פרגמטי שכזה? ועדת שמגר אשר מונתה לשם בחינת יחס ההמרה העתידי במקרה של חטיפות חיילים, הגישה את מסקנותיה. מסופקני אם ממשלת ישראל תאמץ ככתבן וכלשונן את המסקנות אשר קובעות יחס המרה "ראוי", ובכל מקרה מקבעות את ההנחה כי אופנת הבזאר הטורקי של שחרור סיטוני בכמות בלתי נתפסת בעליל של מחבלים תמורת חייל שבוי (או גופה), חייבת להיפסק.

שום מדינה בעולם לא שחררה מעל 1000 טרוריסטים בתמורה לחייל בודד. אכן. העם היושב בציון שונה מכל העמים: לרגישות הרבה לחיילי צה"ל, שבוייו ואזרחיו אין אח ורע, ויש רק לברך על כך. מנגד, מסורת חטיפת חייל בתמורה לשחרור סיטוני של מחבלים חייבת להיפסק. (אגב- ישנן דרכים למזער ספסרות זו).

ארגון חמאס מהווה דוגמא לארגון פנאטי אך פרגמטי. הוא יודע מהו המחיר שהוא יוכל לקבל, והוא דורש זאת, בדיוק כמו שאותו ארגון טרור מצהיר כי לעולם לא יכיר בישראל, ויש להפנים זאת. כשחמאס אומר- הוא מתכוון: דרש 1000 מהרגע הראשון, וקיבל 1000. וכשהוא מצהיר- הוא מבצע. הוא ימשיך לחטוף חיילים על מנת לרוקן את בתי הכלא הבטחוניים בישראל. על ממשלת ישראל לאמץ מדיניות חד משמעית ובלתי מתפשרת בעניין זה.

לא אסיים מבלי להתייחס להצהרתו של ג'ורג' חבש, אדריכל חטיפות המטוסים של שנות ה- 70, כשבראיון לעיתון גרמני הצהיר כי למטוס חטוף יש יותר אפקט ממאה הרוגים ישראלים בשדה הקרב. היתה זו הצהרה של ארכי-מחבל של ארגון חילוני מרקסיסטי.
ארגון חמאס, כארגון מוסלמי-דתי, שדרג את הצהרתו של חבש, וקבע תג מחיר של 1000 אסירים תמורת חייל ישראלי אחד. ניתן אולי להתנחם בעובדה כי "מחירו" של ישראלי אחד שקול ל- 1000 מבני דודינו...
אם לשפוט לפי יחס ההמרה, הרי שהזן הישראלי קורץ מחומר נדיר...אשרינו!!!

ד"ר הלל אביחי

יש הרואים במתקפת האספסוף על שגרירות ישראל במצרים בערב יום שישי ה-9 בספטמבר, בבחינת "ארוע חריג" שאינו אלא עוד אחד מספיחי אביב העמים הערבי שפקד את המזרח התיכון.
מנגד, יש לראות בארוע זה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה, עקבית ומתוכננת של אסטרטגיית הדה-לגיטימציה של ישראל באירופה בכלל ובארצות ערב בפרט.

בדומה לתורות השלבים של אש"ף (1974), הרי שניתן בהחלט לראות את הישנותה של אסטרטגיית תורת השלבים אשר נועדה להביא לבידודה של ישראל ואף לביטולה במובנים מסויימים.

זרעי הפורענות נזרעו ביום בו אספסוף מוסת שרף בריש גלי את דגל ישראל בראש חוצות, כמעין טקס אשר אינו מצריך סיבה מיוחדת. הפלסטינים הגדירו לעצמם עשרות "ימי זעם"/ "תהלוכות נכבה"/ "הפגנות נכסה" ושאר ארועים אשר בבסיסם: התרסה (לעיתים אלימה) כנגד מדינת ישראל.

מי שלא מחה על שריפת דגלה של מדינה, מי שלא מחה נמרצות על מדיניות מונהגת מלמעלה של ערעורה הלגיטימי של ישראל, מי שאפשר לאספסוף להוריד את דגל ישראל מעל שגרירותה במצרים, אל יתפלא אם ישראל כמדינה, הופכת להיות שק חבטות וכתובת קבועה להסתה אלימה.

לא קשה לנחש מה היה קורה אילו המון מוסת היה תוקף את מעונו של שגריר מצרים בישראל. כיצד אז היתה מגיבה מצרים?
אך אל דאגה- ישראל שונה בתרבותה ובאופיה הפוליטי ממצרים . בלתי סביר בעליל כי התמונות המתעדות את התקפות ההמון המוסת על חומות שגרירות ישראל בקהיר, יחזרו שוב במתכונת של התקפה על שגרירות מצרים בתל אביב.

הפלסטינים ותומכיהם אימצו ברבות השנים אסטרטגיה מחושבת של ערעורה הלגיטימי של ישראל. צעד אחר צעד ובעקביות (יש להודות: לעיתים בהצלחה), וזאת לאחר שנואשו מלהביס את ישראל במישור הצבאי, בדומה למדיניות ההנהגה המצרית בתקופת נאצר, אשר הבין כי בהיעדר יכולת להכריע את צה"ל בשדה הקרב, יש להביסו במלחמת התשה.

כך, צעד אחר צעד, הוחל בתהליך הדה-לגיטימציה של ישראל. שריפת דגלה של מדינה הפך לדבר שבשגרה. מכאן הדרך למתקפת אספסוף על מבנה שגרירות ישראל בקהיר-קצרה מתמיד. הוסף על כך את מעמד הגיבור הניתן לפלאח שהסיר את דגל ישראל מעל חומת השגרירות, וקיבלנו מציאות ששום מדינה ריבונית אינה יכולה לעבור על כך לסדר היום. מי שרואה בדגל לאום סמרטוט, אל יתפלא אם ריבונותה של אותה מדינה הופכת למושג תאורטי.
אשר על כן, נדרשת נקיטת אסטרטגיה ישראלית אקטיבית של הסרת כפפות דיפלומטית: במקום להודות למצרים על שנאותו לשלוח את יחידות העילית של הצבא לדכא את האלימות וזאת רק לאחר שהאספסוף חדר למתחם השגרירות הישראלית (אשר להזכיר- נהנה מחסינות וממעמד אקס-טריטוריאלי בהסתמך על אמנת וינה [1964] ובכך מנע לינץ' במאבטחי השגרירות הישראלית לאחר התערבות של נשיא ארה"ב –ברק אובמה) יש להעביר מחאה חריפה למצרים. גישת ההבנה/הבלגה/התרפסות עברה מן העולם. המזרח התיכון אינו עושה חסד עם אומה שאינה יודעת להגן על סמליה ומעמדה.

תורת השלבים של אש"ף משנת 1974 מועצמת כתורת השלבים נוסח אביב העמים הערבי, תהליך שהחל עוד שנים קודם לכן, עת חלק מדינות אירופה אפשרו לקבוצות פרו-פלסטיניות לערער את הלגיטימיות של ישראל, במסווה של חופש ביטוי אקדמי. קמפוסי האוניברסיטאות באירופה הפכו לשופר תעמולה תוך סילוף עובדות הסטוריות באשר למציאות שהביאה את הפלסטינים להיכן שהגיעו בהמשך לתבוסת מדינות ערב במלחמת השחרור. אותו "דיוק אקדמי" מקודש מתפוגג לנוכח "חופש ביטוי" חד צדדי המערער טיפין טיפין, צעד אחר צעד את הלגיטימיות של מדינת ישראל.

בלקסיקון המזרח תיכוני- המונח "מדיניות של הבלגה/התנצלות" משמעותו: את שלא הצליחו הפלסטינים ותומכיהם להשיג בשדה הקרב, משיגים הפלסטינים לאט לאט אך בבטחה, בדמותה של נקיטת מערכת רב שלבית וחובקת עולם של ערעור הלגיטימיות של ישראל.

ועם כל זאת, יש לזכור כי המחיר הדיפלומטי והתדמיתי הכבד ביותר –עתידה מצרים בעצמה לשלם, וזאת מעצם הפגיעה במעמד נציגות דיפלומטית בשטחה. סבורני כי מצרים עתידה לספוג קיתונות של ביקורת מצדן של לא מעט מדינות, הרואות בפגיעה בסמל הדיפלומטי בבחינת מעשה שלא ייעשה.
מי שפגע בסמל הריבונות של מדינה אחת, לא מן הנמנע שיעשה זאת כלפי נציגות דיפלומטית של מדינה אחרת. אספסוף מוסת או כזה שאינו מרוסן ע"י השלטונות, לא יהסס לפגע שוב בסמלי ריבונות של מדינה אחרת-סימן מובהק לחולשת השלטון במדינה.
כך, מצרים הופכת אט אט מאימפריית הפרעונים למעמד מדינת המתפרעים.

אשר על כן, חובתה של ישראל היא לדרוש ממצרים התנצלות רבתי על הפגיעה המתמשכת בריבונותה של ישראל. "כבוד לאומי" קיים גם בשפה העברית, לא רק בשפה הערבית (או הטורקית-רמז עבה ליושב באנקרה...)

ד"ר הלל אביחי

23/8/2011: מדיניות דיפלומטית ביחסי המשולש ישראל-טורקיה-מצרים: בין התלהמות להתרפסות

לאחרונה דווח על הורדת דגל ישראל בשגרירות ישראל במצרים לחצי התורן, וזאת כדי "להרגיע את הרוחות" בקהיר.
אם נכונה הידיעה, הרי שעובדה זו מתיישבת היטב עם מדיניות (או ליתר דיוק: זילות) של ממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות בירושלים, לנוכח התנהלותה של ישראל במישור הדיפלומטי, מדיניות הנתפסת יותר ויותר כמדיניות הליכה על ביצים (חלקן סרוחות).

די אם נבחן את התנהלותה של ישראל מול טורקיה מאז עלייתו של ארדואן לשלטון ובפרט בכל הקשור לספיחי המרמרה. אין דרך אחרת לתאר זאת כנסיון בוטה של אנקרה להוריד את ישראל על ברכיה, וזאת לאחר שישראל "העזה" להגן על ריבונותה אשר להזכיר- זכות ראשונית המוקנית לכל מדינה .

ובאשר לחזית המצרית- דומה כי הסיפור חוזר על עצמו: מחבלים תקפו אזרחים ישראליים מגבולה של מצרים, בחסות ו/או מתחת למוצב תצפית מצרי. אדגיש: אש נורתה משטח מצרים לעבר אזרחים ישראליים מצידו השני של הגבול. מדובר בהפרת ריבונות בוטה. עתה, בשם הרצון להפיס את דעת הקהל המצרית, ישראל מתנצלת (שוב). וכדי להרגיע את הרוחות, ישראל מורידה את דגלה מעל שגרירות ישראל במצרים. העומד מן הצד עשוי לחוש כי אכן המזרח התיכון השתגע תרתי משמע....

לא קשה לנחש מה היה קורה אילו אש היתה נורית משטח ישראל לעבר אזרחים מצריים. ברי ונהיר כי ישראל היתה ממהרת להביע התנצלות מעל כל במה אפשרית ובשלל שפות וניבים, למען הבטחת הגעת ההתנצלות עד לראש הפירמידה השלטונית ועד אחרון הפלאחים בדלתא של הנילוס.
עתה, כשאש נורית משטח מצרים לעבר ישראל בחסות/קירבת חיילים מצריים ורוצחת אזרחים חפים פשע- ישראל היא אשר מתנצלת. אכן- בעל הבית השתגע...

דומה כי בשם הרצון לשמר מערכת יחסים הנעה כמטוטלת המתאימה עצמה להלכי הרוח של אספסוף זועם ובין הצהרות מתלהמות של בכירים מצריים בשם הרצון להשיג נקודות בזירה הפנים-מצרית, ישראל כתמיד מועלית כקרבן על מזבח המשחק הדיפלומטי הבין-מדינתי.
מזה שנים ישראל מאמצת (כך בכל אופן ניבט בתקשורת) מדיניות של הליכה על ביצים, מדיניות של התרפסות, בשם הרצון שלא להרגיז מנהיג תורן שרואה בישראל שק חבטות קבוע ואמצעי אופנתי לקדם את מעמדו בזירה הפנים וחוץ מדינתית.

התנהלותה של ישראל לנוכח הפרת ריבונות שיטתית אשר מקורה ברצועת עזה מוצאת את ביטויה באמירות מצד גורמים צבאיים בנוסח "התלהמות אינה תכנית עבודה". אכן. הצהרה ראויה. אם כן- האם מדיניות של התרפסות והליכה על ביצים הינה כן תכנית עבודה? נדמה כי התשובה, למצער, חיובית.

אומה המוותרת בשיטתיות על ריבונותה, מדינה המאמצת מדיניות של דיפלומטיית היהודי הנרדף, סופה שהתייחסות אומות העולם אליה תהיה בהתאם.
טרם נשמע כי דגלה של מדינה מורד מתורן שגרירותה, וזאת בשם הרצון להרגיע רוחות שנאה של אספסוף הרואה בישראל מקור קבוע לצרות העולם, ולעיתים בעידוד גלוי או רופס של השלטון.

היה זה דני גילרמן, שגרירה של ישראל לאומות המאוחדות, אשר נקט במדיניות של הסרת כפפות, ועדיין במסגרת הדיפלומטית. היה זה גילרמן אשר הזכיר לבאי עולם כי ישראל אינה שק חבטות וכתובת לשחרור קיטור של פוליטיקאי מתחיל כמו גם של מנהיג הנישא על גלי אהדה הנשענים של התנשאות והתרסה כלפי מי שאך אתמול תרמה לביטחונה ולכלכלתה של אותה מדינה.

הגיע העת לומר למצרים בריש גלי: הפרתם את ריבונותינו- התנצלותכם בהתאם. מי שבשם הרצון למצוא חן מוכן לרדת על ברכיו- סופו שיישאר על ברכיו ללא כבודו וללא ריבונותו.
טרם מצאתי תאורייה מדינית המתבססת על הליכה על ביצים או מדיניות של התרפסות עד כדי ביטול עצמי. מנגד, מצאתי גם מצאתי מדיניות של כיבוד עצמי של ריבונות.

ד"ר הלל אביחי

17/8/2011: מתנצלים, לא מתנצלים!

אם יש נושא המסרב לגווע ואשר משום-מה מדיר שינה (או שלא) מעיניהם של מקבלי ההחלטות בממשלה, הרי זהו נושא דרישתה של אנקרה להתנצלות מפורשת של ירושלים בהמשך ל"שהידים" (אליבא דטורקיה) או פרובוקטורים וסייעני חמאס (אליבא דישראל) מפרשת המרמרה.

דומה כי אין במילון מספיק מילים אשר עשויות לתאר את ירידתה של רכבת השפיות והריבונות הישראלית מפסי ההגיון. להזכיר: ספינת המרמרה יצאה מטורקיה, בידיעת השלטונות. כלי הנשק שנמצאו על הספינה מוכיחים כי חלק ממשתתפי המשט לא הפליגו לחופשת מולדת, טיול שורשים או משט ידידות. הם הפליגו מטורקיה במטרה להתעמת קבל עם ומצלמות, עם ישראל.

חרף פניותיה של ישראל לטורקיה, התעלמה זו מכרוניקה של עימות ידוע מראש. התמונות שהוקרנו שוב ושוב המתארות את כלי הנשק והאלימות שהפגינו חלק ממשתתפי המשט הינם ההוכחה כי רק מדינה שאיבדה את כבודה, שפיותה ועתידה, תתנצל על תוצאות המשט.
דומה כי לא רק האקלים השתגע, גם העולם השפוי: מעניין כיצד היתה נוהגת אנקרה, לו משט ישראלי היה מפליג בהתגרות מכוונת לטורקיה, במפגן תמיכה במיעוט הכורדי_כן- אותו מיעוט שאנקרה אינה חוסכת משאבים במיגורו. וכמובן-הס מלהזכיר את הטבח שביצעו הטורקים בארמנים.

כמדומני כי בשם רצונה של ישראל לשמור על שקט דיפלומטי (או על מים שקטים...) ישנם קולות בישראל העטים כאחוזי דיבוק או אמוק אל עבר הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ומרוקנים מתוכן את אם כל הזכויות של מדינה ריבונית: הגנה על גבולותיה והחלת ריבונותה.

למעשה, האצבע המאשימה אמורה להיות מופנית גם (או בעיקר) לעבר אותם האחוזים בלהט בלתי נדלה אצלינו, לרצות את העולם, אף במחיר ערעור הלגיטימיות של ישראל בעולם.

בכל תאריי האקדמיים ביחסים בינלאומיים, לא זכורה לי שום תאורייה המקדשת השפלה עצמית עד כדי הזנייה של אבני המסד של מדינה ריבונית, בשם הרצון למצוא חן בעיני מדינה כזו או אחרת, וזאת בהמשך לפרובוקציה מתוכננת מראש, ובברכת הממשלה באנקרה.
הגיע העת למדינת ישראל לומר בריש גלי: מתנצלים, לא מתנצלים! אנקרה היא זו החבה התנצלות לירושלים, על משיכתה בחוטי המשט. היא זו אשר העניקה אכסניה למשט ומשתתפיה, היא זו אשר נתנה את ברכת הדרך, והיא זו אשר צריכה לשאת בתוצאות.
לא אסיים מבלי להציג פן, נטול קשר לכאורה, אך מנגד- בעל משמעות רבתי אשר יכול אולי להעיר את "אסכולת המתנצלים מציון" ממשט ההזייה: לפני מספר שבועות הגיעו כל המי ומי של תעשיית התיירות הטורקית לישראל כדי לשכנע את וועדי העובדים הגדולים בישראל "להחזיר עטרה ליושנה" ולפקוד שוב את מלונות אנטליה. דומה כי מזמן לא נראתה במחוזותינו סולידריות כה איתנה כלפי היוזמה הטורקית. בדיפלומטיות מתבקשת אך בקורקטיות שלא הותירה מקום לספק, הראו וועדי העובדים לטורקים את הדלת החוצה, היישר לשדה התעופה...

רק אלו היודעים להגן על חירותם, זכאים לה!
ד"ר הלל אביחי

החלטת הרשות הפלסטינית לפנות לאו"ם בספטמבר בבקשת הכרה במדינה פלסטינית הפכה לנושא האקטואלי ביותר באחרונה, ובמובנים רבים חשיבותה עולה לאין ערוך אף ממחאת האוהלים.

ראשית, יש לברך על כי מדובר במהלך דיפלומטי במהותו ולא מהלך אלים, כפי שהורגלנו בעשורים האחרונים. הרשות מנסה אמנם להגשים את שאיפתה מחד, אך מנגד- זהו נסיון מחוכם ליצור קטליזטור שתכליתו-להיחלץ מן הסטגנציה הנוכחית.

נסיון חד-צדדי להכריז על מדינה אינו זר לנו: הראיס הקודם ניסה זאת במהלך האינתיפאדה הראשונה, מהלך שהסתכם בהררי זרי פרחים ושולחנות עמוסי כל טוב לצד הבזקי מצלמות אך בשורה התחתונה: כשלון מהדהד במישור התוצאתי.

יש לבחון מהלך זה, של פנייה להכרה /הכרזה חד-צדדית בפרספקטיבה רחבה שמסקנתה היא, כי אמנם אין מדובר בהכרח במהלך רצוי, אך מאידך- טומן בחובו יתרונות לא מבוטלים למדינת ישראל. להלן מספר דגשים:

1.מדינה פלסטינית הינה בבחינת Fait Accompli. תודעה זו חלחלה אצלינו אף בקרב הקשת הימנית של המפה הפוליטית. העניין הוא אם כן לא הרעיון עצמו, כי אם העיתוי והאופן, קרי: מהלך חד-צדדי.

2.הסרת מגבלות מיישות שאינה מדינתית: במשך שנים ניסתה ישראל לטעון כי הקמת גדר ההפרדה נעשית בשם זכות ההגנה העצמית של מדינה ריבונית. טענה זו לא מצאה אוזן קשובה במסדרונות בית הדין בהאג, בשל הטענה כי זכותה של מדינה להגנה עצמית מוקנית לה כאשר היא מותקפת ע"י מדינה שכנה. ומאחר והרשות הפלסטינית אינה מדינה, הרי שטענת ההגנה העצמית אינה רלוונטית. טענתי אז וגם כיום כי מדובר בטיעון הזוי, אך כבר למדנו במחוזותינו כי כשאינטרסים מדברים, הגיון ועובדות הסטוריות נכנסים לתרדמת. טענתי היא, כי עם הפיכתה של הרשות למדינה, הרי שחלות עליה חובות משפטיות רבות באופן המקנה לישראל יתרון לא מבוטל, וביכולתה (וחובתה) של ישראל לנצל זאת.

3.הפלת המהלך: היה וישראל תצליח למנוע את הכרזת האו"ם בדבר ההכרה במדינה פלסטינית, השאלה הנשאלת: איזו תועלת תצמח לישראל מכך? ברי ונהיר כי מדובר בדחיית קץ, אך למעשה המשמעות המעשית: הנצחת מעמדה של ישראל כסרבנית להסדר.

4.הכרזה בהסכם: טענתה של ישראל כי הסכם שלום ו/או הקמת מדינה פלסטינית חייבת להיעשות אך ורק בדרך מו"מ, אף שמדובר בטענה הגיונית הרי שהמציאות הוכיחה בעבר כי למצער, עקרון ה- Pacta sunt servanda לא עמד במבחן המציאות. למן הסכמי אוסלו, הרשות מפרה את התחייבויותיה, ויש לומר בהגינות- לא מעט בזכותה של ישראל, שלא טרחה להקפיד על קוצו של יוד בכל הקשור לעמידה מאחורי המוסכם והחתום.

5.רצועת העצם בגרון: הכרזה של מדינה פלסטינית תאפשר לישראל להתנתק באופן מוחלט מרצועת עזה. עזה הינה חלק מהרשות הפלסטינית. הכרזה חד- צדדית של הפלסטינים תאפשר לישראל להכריז על הסרת אחריותה מעזה, ובכלל זה: התנתקות מתשתיות. יש להבהיר: אם מתגרשים-אז עד הסוף... המציאות הנוכחית בו ישראל אנוסה לספק מזון ותשתיות לעזה- אינה עומדת בכל מבחן של הגיון. מה שסאדאת בחוכמתו לא רצה- יקבל הראיס כעת על מגש של חמאס.

6.יש הכרזה, אין מדינה: יש להבחין בין הצהרה דקלרטיבית של מדינה ובין מימושה של ההצהרה לשפת המעשה: לרשות אין יכולת להקים מדינה בספטמבר! הקמת מדינה מחייבת הקמה ומיסוד של תשתיות ניהוליות רבות וסבוכות. כלל זהב אותו למדנו מצה"ל: אין מטילים עוצר, בהיעדר יכולת לאכוף אותו. לרשות אין יכולת להטיל מרות וסמכות מוחלטת בגדה, וכל שכן בעזה. לתוך הוואקום הזה יכנסו חמאס בעידוד ג'יהאד עולמי ועוד אי אלו מרעין בישין. יודע הראיס גם יודע, כי ישראל היא זו המאפשרת לו לשלוט בגדה וכן-אפילו לראות כלכלה בפריחה בחלק מערי הגדה. רק טיפש ימהר לוותר על פרגמטיות לטובת סימבוליות.

7.יש מדינה-אין גבולות: בין אם הוכרזה מדינה ובין אם לאו- שאלת גבולות הקבע תשארנה לפי שעה, ללא מענה. כלום יעלה על הדעת כי אומות העולם יכירו במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית? מסופקני...

הרעיון של הכרזת המדינה הפלסטינית מהווה אם כן, חוליה נוספת בשרשרת של הפעלת מנופי לחץ על ישראל ועל ממשלת נתניהו. אכן, מדינה פלסטינית אשר משמעותה: קץ הסכסוך הינה משאלת-לב של כלל בני אברהם, אך כמו לגבי כמעט כל דבר בחיים- צריך שניים לטנגו. הכרזה חד-צדדית לא תועיל לעמי האזור, רק תסבך את המצב המורכב ממילא. תחת זאת, יש לראות בנסיון הפלסטיני בבחינת שעון מעורר הקורא לצדדים לשוב לשולחן המו"מ.

מדינה פלסטינית קום תקום. על כך אין עוררין. השאלה היא: מה יהיה אופייה, ובאילו תנאים היא תוקם. אשר לסיפא- לא ניתן יהיה לכפות על ישראל תנאים חד-צדדיים. כשרע לישראל- רע לאמריקה ואירופה.בחדרי חדרים יודעים זאת כולם. מול מצלמות הטלוויזיה- מדברים אחרת...

המזרח התיכון ממשיך לספק לנו הפתעות, ואולם תיאטרון אבסורד שכזה- אף הציניקנים ירימו גבה בהשתאות, כיצד הגענו למצב בו ישראל נאלצת (שוב) להתגונן בהחלטותיה להחזיר לעצמה את שפיותה הריבונית, בכך שהחליטה (באיחור של כ- 25 שנה, מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה) להזכיר לעצמה ולבאי עולם כי אסיר בטחוני אינו ילד טוב ירושלים...

יועץ משפטי לשעבר צוטט באומרו בהקשר כזה או אחר, כי ישראל אולי דמוקרטיה, אך לא דמוקרטיה מתאבדת.

מתן האפשרות לאסירים בטחוניים לרכוש השכלה אקדמית (מן הסתם החוג למחשבת ישראל אנו נמנה עם מסלול הלימוד המועדף עליהם) ועוד שלל תנאי לוקסוס, נועדו להבטיח "שקט תעשייתי". אין זה סוד כי בכל הקשור לתרבות ארגונית, יש לנו מה ללמוד מארגון החמאס: שדרת הניהול, הפיקוד וההיררכייה שלו –סדורה להפליא. כל אסיר יודע את מעמדו. גם בשב"ס מבינים זאת: הריבון (להזכיר: מדינת ישראל באמצעות השב"ס) מנהל דין ודברים עם נציגי הארגון. במילים אחרות: החמאס מתווה את המודוס אופרנדי, ולא מדינת ישראל. כך מושג שקט תעשייתי.
והמחיר? –כרסום תמידי בלגיטימיות ובסמכותה של מדינת ישראל.
השתהות בקבלת החלטות, חשש תמידי ממה יגידו אומות העולם ועוד שלל היבטים שאף אם הם מן העניין, הרי שבמבחן עלות-תועלת הם בטלים בשישים.
כך הגענו למציאות עגומה אשר במסגרתה חמאס הוא-הוא הגורם הדומיננטי בכל הקשור להתוויית מדיניות שב"ס בבתי הכלא הביטחוניים, כך חמאס יכול לטעון שישראל מפרה את החוק הבינלאומי (...) ושום מילה על תנאי הכליאה של גלעד שליט.
ככה זה במזרח התיכון: מי שלא מקפיד על ריבונותו, מאבד את הלגיטימיות שלו.
בעניין זה, יש למדינת ישראל מה ללמוד משכנינו: כשחמאס מצהיר כי הוא דורש את שחרורם של 450 אסירים, הוא מתכוון לכך (זו הסיבה שלא דרש 2000 אסירים או יותר. הארגון יודע עד היכן הוא יכול לעמוד על שלו, אך ברגע שהחליט- לא יזוז מילימטר...).

הגיע העת להפסיק את חגיגת תנאי בית ההבראה של אסירי חמאס והפלגים האחרים. מדינה הרוצה לאבד את עצמה לדעת, תאפשר לארגון הטרור להכתיב מדיניות לריבון. במזרח התיכון נדמה- התהפכו היוצרות: הריבון מקרטע, האספסוף חוגג...
איום בשביתת רעב? מהומות אסירים? לא בבית ספרינו. ואם בכל זאת יתעקשו? תפדלו....
ד"ר הלל אביחי

ד"ר הלל אביחי
ת.ד 48 להבים, 85338
טל: 08-6808972
נייד: 052-8818616
דוא"ל :info@skyjack.co.il