דעה אישית -אקטואליה ובטחון

דעה אישית -אקטואליה ובטחון

<d
15.10.15
מדינה פלסטינית וערביי מזרח ירושלים: כאב הראש שלנו, חלום הבלהות שלהם

עו”ד ד”ר הלל אביחי*

דווקא בעיצומו של גל טרור נוסף (ולצערי לא אחרון) הפוקד אותנו, צצה לה ביתר שאת שאלת הפתרון לסכסוך הדמים הפוקד את מדינת ישראל (ואף טרם הקמתה של המדינה).

אל מול הוויכוחים משמאל ומימין באשר לשאלת קיומו בכלל של עם פלסטיני, זכותו להגדרה עצמית, שאלת ויתור על שטחים והאם בכלל הסכסוך הינו פתיר, נדמה כי רבים מאותם אנשי הגות, משחררי הצהרות וקמבצ”י הפגנות ובכלל זה: חברי כנסת ומנהיגי ציבור כאלה ואחרים, מתמסרים לטקטיקה וסמנטיקה אך מעט מאוד לפרקטיקה.

בימים של טרור משתולל, לא קל להביע עמדה פוליטית אשר לבטח תעורר הדים מכאן ומכאן ואולי, בעצם, האם יש בכלל תקופה טובה יותר או טובה פחות כדי להציף את שאלת השאלות: מה יהיה???

במאמר דעה זה, אני מבקש ללכת צעד אחד קדימה, יומרני משהו, אבל שווה בדיקה: האם באמת רעיון מדינה פלסטינית הוא רעיון כה גרוע, או למצער-מדע בדיוני?
הבה נניח לרגע את הטרמינולוגיה של מדעי המדינה כמו גם שאלות פילוסופיות אודות זכויות אדם, חרות, וזכות להגדרה עצמית, מבלי להתפלפל בשאלה האם אכן הפלסטינים ראויים למדינה, ואם בכלל הם אכן “עם” המזכה אותם בזכות להגדרה עצמית?

אומר כאן בגלוי: הפלסטינים יכולים להקים להם מדינה! שיבושם להם. עכשיו בואו נדבר על הנדוניה (או האתנן). כן, ישראל תיפרד משטחים מסוימים, ובחלקים אחרים יתבצעו חילופי שטחים. זו לא תכנית כבקשתך, זו עובדה מוגמרת. זה יישמע אולי לא סימפטי, אבל מי שעיניו בראשו וחי בשטח, יסכים (אף בחצי פה) שרצועת עזה אינה מעלה אדומים וימית אינה אריאל. אבו-מאזן, אבו-פת”ח ואבו-אמו יוכלו עד מחר להתלהם ולהתעקש על כלל שטחי 67′. איך אומרים ביידיש? “הוט אר גזוקט” (אז הוא אמר…).
אוסיף ואטען, כי אינני בטוח כי החזון השחוק של “שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו” בהכרח יחזיק מים. דבר אחד בטוח-למדינה ריבונית המותקפת מצד מדינה ריבונית אחרת יש שלל כלים להתגונן ואף להשיב מלחמה שערה. כל מדינאי פלסטיני ותומכי רעיון מדינת פלסטין, יודעים היטב כי משהוקמה מדינה ריבונית- תם עידן הריקוד על שתי חתונות. לא עוד עם מדוכא החי תחת כיבוש. התרוצים הללו עברו מן העולם. חמאס לא יקבל עליו את סמכות המדינה הפלסטינית? הכתובת היא המוקטעה, בדיוק כמו שהכתובת לציוצי חיזבללה היא הפרלמנט בביירות או ארמון הנשיאות של נשיא ארץ הארזים.

יותר משישראל עושה זאת למען הגויים, היא עושה זאת למען עצמה. לא ניתן עוד להשלים או להתעלם עם מיעוט הולך וגדל אשר בריש-גלי אינו מזוהה עם רעיון מדינת היהודים. זכותם. זכותנו לחיות בשלום ולהסתובב ברחובה של עיר ללא חרדה ופניקה אין סופיים.

ויש עוד עניין, כזה שנדחק לשוליים, אבל הוא בעצם מספר את כל הסיפור:
רעיון המדינה הפלסטינית הוא חלום הבלהות של תושבי מזרח ירושלים (ומקצת ערביי ישראל. מדגיש- מקצת ערביי ישראל, לא כולם!).
ברגע שרעיון המדינה הפלסטינית קורם עור וגידים, תושבי מזרח ירושלים ותומכיהם ייאלצו להכיר מקרוב את המילה נוסטלגיה, עת יהא עליהם להיפרד מתעודת הזהות הכחולה, מקצבאות ביטוח לאומי, משכר עבודה ראוי ומכובד, מחופש ביטוי ועוד שלל מנעמים “שוליים” להם זכו מתוקף מעמדם כתושבי ישראל.
אם מישהו מהם חושב שהמדינה הפלסטינית שבירתה אבו-דיס, תיטיב להעניק לתושבי מזרח ירושלים את אותה רמת חיים להם הורגלו בתקופת השלטון הישראלי, כנראה שחלומות בהקיץ מעולם לא היו מציאותיים יותר.

חלום הבלהות של תושבי מזרח ירושלים יתחיל לנבוט ביום בו מנהיגי ישראל ונציגות הצד השני יגיעו לשלב בו רעיון ההיפרדות מרצון (ובלי הרבה דמעות צער) יעבור משלב המילים המכובסות לשלב המציאות בשטח. או-אז ערביי מזרח ירושלים ומקצת אחיהם בישראל ייאלצו לבחור: פלסטין או ישראל. תמה תקופת הריקוד הכפול, של יד אחת המחזיקה בעטיני ההטבות הסוציאליות של מדינת ישראל, וביד האחרת-דגל פלסטין. כל בר דעת מבין כי לרגע הזה, לא בטוח שחברי הכנסת הערביים מייחלים לו. כשזה יקרה, תמה מלאכתם של זועקי הקוזק הנגזל, מארגני תהלוכות הזעם ויבבות העשוקים.
כל שנותר הוא לקוות כי משתמו מסיבות העצמאות של מדינת פלסטין, תתכבד נא מדינת ישראל להפנות את משאביה ורחמיה לאותם אזרחי המדינה אשר שילמו, משלמים וישלמו בגופם, בכיסם ובנפשם את מחיר ההבל של נסיון לדחות את הקץ. עניי עירך קודמים. זהו ערך נעלה שאינו רק המלצה.

במדינה דמוקרטית יש לפרט חופש בחירה. הנה מדינת ישראל מעניקה לתושבי מזרח ירושלים את חופש הבחירה: פלסטין או ישראל. לא עוד מציאות הזויה בה יד המחזיקה אבן או סכין, שותה מבאר הקידמה שמדינת ישראל מציעה לתושביה.

חולמים על פלסטין? תפדלו! רק קחו בחשבון שמדובר ב-” “One- way ticket. מבטיח לא לשאול אתכם אם ארזתם הכל לבד…

*ד”ר עו”ד הלל אביחי (PhD;LL.B) הינו חוקר עצמאי ומומחה בתחום הטרור האווירי, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור בהרצליה (ICT). למאמרים נוספים: www.skyjack.co.il

26.9.15
443: של מי הכביש הזה???

עו”ד ד”ר הלל אביחי*

אטול הימור בכך שאטען כי כמוני, רבים מתושבי מודיעין רבתי, אשר הפכו את כביש 443 לחלק בלתי נפרד מלקסיקון חייהם, תוהים למי שייך בעצם, כביש 443, וזאת לנוכח אינפלציית ארועי הפח”ע להם אנו עדים לאחרונה.

תקצר היריעה מלנתח את המשמעות המשפטית של כביש 443, בהיותו עובר בשטח אשר לגביו ישנה מחלוקת באשר לשיוכו למדינת ישראל אם לאו. אין בכוונת מאמר דעה זה לעסוק בכך, אלא בהיבט נקודתי, יומיומי ומטריד: האם ממשלת ישראל עושה די על מנת להבטיח את אחד מצירי התנועה המרכזיים בואכה ירושלים.

אם עד לפני מספר שנים נדרש בג”ץ לשאלת זכותם של פלסטינים לנוע בכביש זה (התשובה חיובית), הרי שהבעיה כלל וכלל אינה בתנועת פלסטינים על הציר, כי אם בתושבי הכפרים הנמצאים בסמיכות לציר. לאחרונה ישנה עלייה מתמדת של ארועי טרור המכוונים כנגד משתמשי הציר, החל מזריקת אבנים, הצבת מטענים ודקירות של אזרחים.

עם הרחבתו של הכביש והפיכתו לציר מרכזי (ולא רק בשל העבודות המתבצעות בכביש מס’ 1 ואשר בעטיין מנותבת התנועה לירושלים דרך כביש 443), השאלה המתבקשת היא האם אכן עלינו לראות בארועי הטרור מעין “רעה חולה”, מציאות שיש להשלים עימה או שיש לעצור את כדור השלג(או הבקת”ב) המתגלגל, שכן אחרת, השליטה בכביש תעבור דה-פקטו לידי אספסוף לאומני המבקש לשבש את שגרת החיים ולא רק לתושבי מודיעין אלא לאלפי משתמשי הכביש ביומיום.

מבחינה טופוגרפית, לכאורה, משימת אבטחת הציר אינה מורכבת שכן הציר אינו עובר בתוך כפרים פלסטיניים, ואף על פי כן משתמשי הדרך הופכים למטרה קלה לפגיעה מאבנים, ברזלים ושאר אמצעים כיד הדמיון הטובה מבית היוצר של טרוריסט מתחיל. הציר חולף אמנם בקרבתם של כפרים אשר חלקם משקיפים על הציר, אך כאמור, ברוב רובו של הכביש, ישנו שטח המפריד בין הכביש לכפרים. ושטח זה אמור להיות בשליטה מלאה של הצבא.
כמי שחווה על בשרו בתקופת האינתיפאדה הראשונה את משמעותן של אבנים (ואף סלעים) הנזרקים לעבר הרכב בו נסעתי, קל לשער את מימדי הסכנה של אבן המוטחת בשמשת רכב הנוסע במהירות 90 ק”מ במורד הציר מירושלים לשפלה, כדי להבין את עוצמת הנזק הגלום בזריקת אבן בודדת.

אז מה הפתרון? ג’וליאני כמשל

ראשית, על מדינת מישראל לאמץ את דוקטרינת ג’וליאני, ראש העיר המיתולוגי של העיר ניו יורק, אשר בתקופתו הביא למהפך בהתייחסותן של רשויות השלטון והאכיפה לתופעת הפשיעה בעיר. אמת, היו גם מקתרגים לאופן שבו יישם ג’וליאני את תפיסתו, אולם בשורה התחתונה- הפשיעה צנחה דרמטית.
השיטה: אפס סובלנות לתופעת “החלון השבור”
ג’וליאני גרס, כי התעלמות המשטרה מפשעי-ינוקא כגון שבירת חלון של בית או עסק ברחוב צדדי בשכונה נידחת בעיר ניו יורק, תיצור אסקלציה של פשיעה אשר תתפשט לכל חלקי העיר ותאופיין בנסיקה לא רק של מימדי הפשע אלא גם בחומרת העבירה. משכך, הזרים ג’וליאני תקציבים, כ”א והנחיות ברורות לטיפול בתופעה. נכון, כפפות של משי לא היו שם וגם נימוס אנגלי לא בטוח שהיה חלק מהמתכון למיגור הפשע, אך כשם שלא פותחים סתימת ביוב עם כפפות לבנות, כך יש לנקוט בצוק העיתים, באמצעים אשר יאפשרו לריבון להחיל את שליטתו במרחב.

ומניו-יורק ל-443:אם תאמץ ממשלת ישראל את עקרונות דוקטרינת ג’וליאני, הרי שניתן יהיה לעבור משלב ההכרה לשב המעשה: הכרה כי ציר 443 הינו ציר מרכזי אשר יש לאפשר תנועה חופשית ושקטה, ללא שום פשרה או השלמה עם מציאות כמעט יומיומית של פיגועי טרור. מי שמשלים עם זריקת אבן בלילה, ימצא מחר ירי צלפים בצהרי היום. אין זה רלוונטי כרגע מהו מעמדו המשפטי של הציר. יש לאמץ את גישת אפס הסבלנות כלפי מיידי אבנים, מטענים ושלל תופעות לוואי שהפכו ממטרידות לסכנת חיים של ממש. שילוב אמצעי תצפית, נוכחות קבע (סיור רגלי או רכוב) בתפר שבין הציר לכפרים, פעילות גלויה וסמויה והחמרת ענישה כלפי מיידי אבנים וכיו”ב (בימים אלו אושרה ההצעה להחמרת ענישה), כל אלו עשויים להביא לצמצום דרמטי של ארועי פח”ע בציר. אמת, הפיכת הציר לסטרילי אינה ריאלית, אולם ניתן גם ניתן להביא לצניחה דרמטית של אותן תופעות של לאומנות מתגברת. בלית ברירה, עדיפה צניחת האהדה לישראל בעולם (בין כך ובין כך היא איננה בשיא תפארתה…), על פני צניחת אבן על שמשת מכונית נוסעת.

מי שמשלים עם המצב הנוכחי, ורואה בה כעוד רעה חולה ומציאות שיש לחיות עימה, משלים למעשה עם אובדן ריבונותה של מדינת ישראל באחד הצירים המרכזיים שלה. החלטתם של משתמשי הדרך להעדיף בלית ברירה, לנסוע בצירים אחרים, היא-היא ההוכחה לאיבוד שליטתה של מדינת ישראל על הנעשה בציר תחבורה כה מרכזי כביש 443. ומי שמאבד את שליטתו בצירי התנועה, מאבד למעשה את שליטתו במדינה כולה.

*ד”ר עו”ד הלל אביחי (PhD;LL.B) הינו חוקר עצמאי ומומחה בתחום הטרור האווירי, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור בהרצליה (ICT). למאמרים נוספים: www.skyjack.co.il

24.9.15
מקומות קדושים: תפילה-IN, ארסנל כלי נשק-OUT

הלל אביחי*

מהדורות החדשות נפתחות לאחרונה בדיווחים אודות הפרות סדר המתרחשות בבירה ומחוצה לה, כאשר הפוקוס, איך לא, מתמקד בנעשה בהר הבית.

ההסטוריה תשפוט, האם ההחלטה לאחר מלחמת ששת הימים להעניק דה-פקטו למוסלמים, באמצעות הווקף-נציגת בית המלוכה הירדני את השליטה בהר הבית, הינה החלטה שהתקבלה בחופזה בצו השעה או במציאות שהיתה נוחה אז, בהיבט המדיני. מטרת המאמר אינה לעסוק בשאלת מתן השליטה בהר הבית למוסלמים, כי אם בשאלת תפקידו של הר הבית, אותו מתחם עם המסגדים שעליו, ואשר לגביו הצליח קופירייטר אנונימי אך מנהיג כריזמטי להפליא, לסחוף המונים באמצעות שלוש מילים בלבד, אך נפיצות כנשק גרעיני: “אל אקצא בסכנה”.

מנקודת מבט הסטורית, הר הבית הוא נושא לא פתור, ובמידה מסויימת, פתרון מדיני אינו נראה באופק. נשאר איפוא, לבחון את אופציית הפתרון הדתי.

כנקודת מוצא, ישנה מחלוקת רבתי בין חוקרים, הסטוריונים ואנשי דת באשר לקדושת המקום ליהודים ולמוסלמים, כל דת מחזיקה בעובדות או למצער-אגדות, סביב קדושת המקום. בשורה התחתונה, אין זה רלוונטי למי המקום קדוש יותר, שכן לשתי הדתות, המקום נחשב כקדוש.

כפועל יוצא, נפיצותו של המקום הובילה ללא מעט ארועים אשר נצרבו בתודעה הישראלית-פלסטינית וכן יהודית-מוסלמית פן עולמית, החל בנסיונות פגיעה בהר הבית בשם אמונה משיחית או בודדים אשר נתקפו בציווי אלוהי כזה או אחר. וכמובן, עלייתם של מנהיגי דעת קהל להר הבית, לרבות פוליטיקאים זוטרים ובכירים.

השאלה המהותית כאמור, אינה מידת קדושת המקום לדת זו או אחרת, אלא לשאלת מהותו של המקום וליתר דיוק: תפקידו של המקום.

מזה תקופה, ידועה עובדת אגירת “תשמישי קדושה” במסגדים שעל הר הבית, ואין כוונתי לספרי קוראן, אלא למצבורי אבנים, זיקוקין ושאר “שכיות חמדה”, זאת, אם הצילומים אשר פורסמו במהדורות החדשות אכן נכונים.
גילוי נאות: לא ראיתי במו-עיניי את אותם מצבורי נשק, שכן לא נכנסתי אל תוככי המסגדים, אולם צפיתי במהדורות החדשות כמו, אני מניח, אלפי ומאות אלפי צופים. משכך, היה ואכן התמונות נכונות והחפצים הנזרקים מתוך המסגדים אל עבר כוחות הבטחון אינם סוכריות או אורז, הרי שצצה כאן שאלה מהותית, אשר אף לאפיקורס כמוני, הינה בלתי נמנעת: האם אחד המקומות הקדושים ביותר לאיסלם (השלישי בחשיבותו), אמור לשמש גם ימ”ש (“יחידת מחסני שגרה”… )? היכן אותם אנשי דת, המשמיעים דרשות של זעם ונהי אודות טינוף המקומות הקדושים??? ושאלת השאלות: היכן ממשלת ישראל, אשר מודעת לקיומם של אותם אמצעי לחימה??? וכמובן-התעלמותו המופגנת של בית המלוכה הירדני מעובדת הימצאותם של מצבורי אבנים, זיקוקין, ברזלים וכיו”ב.
הייתכן כי מקום שקדושתו אינה מוטלת בספק למי מהדתות, יהווה מחסן בלתי נדלה של כלי נשק, אשר בינם ובין קדושה אין מאום? האם מאן-דהו העלה על דעתו כי בתוככי מערת המכפלה (הקדושה הן ליהודים והן למוסלמים), תאחסן ישראל טנקים או מקלעים???
מדוע כשמדובר במקום כה נפיץ, שאין חולק על קדושתו, לא נשמעת אמירה ברורה הן מצד ממשלת ישראל, אך במובן מסויים ואף ביתר שאת, מצד מנהיגי דת איסלמיים, על הפרת קדושת המקום מעצם הפיכת המקום לאכסנייה לצעירים משועממים, מונעים בלהט דתי (ספק אם בקיאותם של אותם צעירים בהילכות זריקת אבנים, כגודל בקיאותם בהסטוריה של המקום…), המצויידים בהררי אבנים, ברזלים ושאר “תשמישי קדושה”?

נדמה כי השאלה, כמו שאלות אחרות אותן העליתי במאמריי הקודמים, נותרה ללא מענה.
אז הנה דעתי בעניין: במקום שבו חולצים נעליים בשם קדושת המקום, אין להתיר את אגירתם של אמצעי לחימה. האם אבן או זיקוקין הינם “תשמישי קדושה” לגיטימיים, ונעליים לא?
מכבד אני את מנהיגי המוסלמים בכל הקשור לדאגתם לשמירה על קדושת המסגדים. יואילו-נא אותם מנהיגים בטובם, להקפיד על שמירת המקומות הקדושים, ככל שהדבר נוגע לאגירת הררי אבנים, ברזלים ושאר מרעין בישין.

במישור הבינלאומי, משפתרון מדיני אינו באופק, יש מקום לחשוב על פתרון דתי, כזה הרואה במקום מעין “וותיקן” אקס-טריטוריאלי כזה אשר יישמר מכל משמר באמצעות גוף שמירה המורכב מנציגי שתי הדתות ובגיבוי גוף בינלאומי מוסכם שאינו ממשלתי (האו”ם אינו אופציה לעניין זה, מסיבות מובנות ולאור חוסר יעילותו בנושא מעין זה) והמאפשר חופש פולחן מלא כל עוד העולים להר מגיעים אליו בשם הקדושה ולא בשם הפרובוקציה. דין תייר יפני כדין סטודנט ירושלמי, דין נער פלסטיני כדין תלמיד תיכון ישראלי, דין קשיש מזרח ירושלמי כדין גמלאי ישראלי ודין חכם דת מוסלמי כדין יהודי שומר מצוות, כל אימת שמטרת העלייה להר היא לשם תפילה וכיבוד המקום. כיבוד המקום נעשה באמצעות ספר תפילה וחרדת קודש. לא באבן, סכין או רימון, שאגות של יחידים או סיסמאות קרב מצד קבוצות נשים וגברים אשר הפכו את המקום לקרקס בסגנון מי צועק חזק יותר, מי מתדלק את האווירה טוב יותר.

הזכות, החובה והזרז של האחד לכיבוד רגשותיו של האחר, תלויים במידה רבה במידת הקפדת האחר על כיבוד רגשותיו-שלו. לעיתים נדמה כי ישראל, בשמירת הסטטוס-קוו אשר מביא לאי-פריצה לתוככי המסגדים וריקון מצבורי האבנים שם, מקפידה על שמירת קדושת המקום יותר מהמוסלמים עצמם…

*ד”ר עו”ד הלל אביחי (PhD;LL.B) הינו חוקר עצמאי ומומחה בתחום הטרור האווירי, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור בהרצליה (ICT). למאמרים נוספים: www.skyjack.co.il

16.9.15
מדיניות החוץ של בית המלוכה הירדני: בשם האינטרסים, דעת הקהל ויחסי ציבור.

עו”ד ד”ר הלל אביחי*
ההיו אלו נסיבות הסטוריות, החלטה רגעית או מדיניות אסטרטגית, המציאות אשר הותוותה לאחר מלחמת ששת הימים באשר למעמדו של הר הבית, לרבות שאלת מיהו הריבון דה-פקטו עליו, משפיעות באורח ישיר על כל אזרח ישראלי או יהודי בתפוצות, וכמובן גם על בני דת האיסלם במזרח התיכון ומחוצה לו.

מבלי להיכנס לעובדות הסטוריות אודות מעמדו של הר הבית/כיפת הסלע והמסגדים הממוקמים במיתחם ולשאלת קדושת המקום למי מהדתות, נדמה כי תהיה הסכמה גורפת כי שום חומר נפץ תקני לא ישווה לעוצמת הנפיצות של הר הבית.

שכנתינו ממזרח, הממלכה ההאשמית, קיבלה מעמד מיוחד כשומרת המקומות הקדושים. בין אם היתה זו החלטה אסטרטגית או אקט של מחווה, אין עוררין כי בית המלוכה הירדני קשור בעבותות לנעשה בהר הבית, ולא רק בשל הגוף האמון על שמירת המקום, הווקף המוסלמי.

ארועי האלימות בהר הבית המתרחשים חדשות לבקרים, מוצאים את בית המלוכה הירדני בעמדת אי-נוחות, המוצאת את ביטויה בביקורת ישירה, הנאמרת לא רק בחדרי חדרים ולאוזניים דיפלומטיות בלבד, אלא בריש גלי, אל מות אוזני התקשורת ובשיחות אשר קיים המלך עבדללה עם מנהיגים באירופה ובמזרח התיכון.

נבירה בהסטוריה הלא רחוקה של הקשרים שבין ישראל לממלכת ירדן, לפני ואחרי קום המדינה וביתר שאת בתקופת מלכותו של המלך חוסיין, אביו המנוח של המלך הנוכחי, מציירת מציאות מעניינת, לעיתים הזויה, אשר מצאה את ביטויה בעובדת היותן של ישראל וירדן מדינות אשר נלחמו האחת בשנייה, אך מנגד- שיתופי פעולה, בעיקר בטחוניים, כאשר מדינת ישראל הצילה, לא אחת, את כסאו של המלך חוסיין, פשוטו כמשמעו.

מעשית, יש לישראל ולירדן אינטרסים משותפים. אל מול אינטרסים משותפים אלו, המוצאים את ביטויים בעיקר מתחת לפני השטח, קיים רובד נוסף: הרובד הדיפלומטי, הגלוי, כזה אשר רואה בישראל יעד להתקפות דיפלומטיות, לעיתים נעדר גינוני נימוס דיפלומטיים, שלא לומר-אנגליים.

חוקרי מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, ינתחו את המציאות הזו כמציאות מזרח תיכונית בלתי נמנעת: הרכב האוכלוסייה הירדנית, הלחצים המופעלים על בית המלוכה מבית, ואג’נדה אנטי-ישראלית אשר החלה להתעצם לאחר רצח רוה”מ יצחק רבין, כל אלו יצרו מציאות בה היד האחת מושטת לישראל בכל הקשור לצרכי בטחון, ואילו היד השנייה מושטת לכל מיקרופון אשר ישמיע את ביקורתו של בית המלוכה באשר לתהליך השלום, וכמובן-האשמת ישראל בנעשה בהר הבית, מעין רפלקס מותנה ואף “טייס אוטומטי” המוציא גינוי כלפי ישראל, ללא קשר בהכרח לשאלת הגורם לפרוץ הארועים בהר הבית.

לכאורה, על מה נלין? עמדת בית המלוכה הירדני ידועה. משכך, הצהרות בית המלוכה הירדני, לרבות איומים מרומזים על ההשלכות שתהיינה ליחסים בין שתי המדינות לאור הנעשה בהר הבית, עוברות ללא תשובה או התייחסות פומבית מצידה של ישראל.
סביר להניח, שבחדרי חדרים, העבודה נמשכת כגיל: שיתופי פעולה בטחוניים ומודיעיניים נמשכים כסדרם. מעת לעת אנו מדווחים על אבולוציה רגעית בנוסח חזון אחרית הימים: מטוסים ישראליים מתדלקים מטוסים ירדניים, במסגרת אותם אינטרסים בטחוניים משותפים.

על פניו, אופייה של הדיפלומטיה שהיא פועלת בשני רבדים: הגלוי והסמוי, ואקח סיכון מחושב ואצהיר כי לישראל שיתופי פעולה ברמות כאלו ואחרות עם מדינות נוספות במרחב, המצהירות השכם והערב כי ישראל היא האויב.

זוהי טיבה של הפוליטיקה והדיפלומטיה המזרח תיכונית.
אבל, ויש כאן אבל גדול: יותר משהאמירות הנשמעות מבית המלוכה הירדני בגנות ישראל, נקלטות אצל מקבלי ההחלטות בירושלים ומתורגמות לרע הכרחי כזה שישראל נאלצת/מוכנה להשלים עימן, הרי שלא מן הנמנע שהאזרח הפשוט, הן בישראל ובוודאי בעמאן, עקבה או אירביד, מפרש את אותה ביקורת שגרתית, באופן שונה מהאופן בו הביקורת מתפרשת אצל הדרג הפליטי-דיפלומטי בישראל.

יתרה מכך: הפלאח המתגורר בצידה המזרחי של גדת הירדן ושכנו הפלסטיני המתגורר בגדה המערבית מפרשים את אמירותיו של בית המלוכה באופן כזה המעניק להם סוג של לגיטימציה לא רק להעצים את הביקורת אלא לעבור משלב ההתלהמות במילים לשלב האלימות במעשים.

אמירתו של המלך עבדללה, לפיה ההקצנה הישראלית בהר הבית היא-היא מקור האלימות, מקבלת לגיטימציה לא רק בגלל מי שטוען כך, אלא גם בשל השתיקה הרועמת מהצד הישראלי לנוכח אמירות לא מבוססות מעין אלו.

תמהני, האם לא הגיעה העת להשיב בדיפלומטיה נגדית? האם ישראל מוכנה/משלימה עם אמירות מעין אלו, המתסיסות את האזור, כאשר הכתובת לאשמה היא כתמיד, ישראל?
ואולי יש מקום לעבור מדיפלומטיה מתגוננת לדיפלומטיה אקטיבית, כזו היודעת, בכלים הדיפלומטיים הראויים, להשיב למלך עבדללה על אמירותיו שאינן מוסיפות, בלשון המעטה, למצב העדין והנפיץ ממילא?
אל מול האנגלית המהוקצעת, גינונים אירופאיים ומעמדו כמלך, יש מקום להציב חזית דיפלומטית ברורה, לפיה, יחסים בין מדינות אשר ביניהם שוררים יחסי שלום, אמורים להיות מושתתים על קודי תקשורת נאותים.
גם אם הדבר יישמע פטרוני ואף אולי מתנשא, הרי שאין לחמוק מן העובדה, שיותר משבית המלוכה שומר על כיסאו, מדינת ישראל שומרת על בית המלוכה, וכאמור- מדיניות זו של ישראל הוכיחה את עצמה לא פעם, בעשורים האחרונים.

לא ביקשנו גינוני חנפנות, מנגד- נדמה כי יש להציב גבול ברור באשר למידת הסכמתה של ישראל לספוג ביקורת מתלהמת מצד המלך עבדללה, והכל בשם הצורך “להבין” את מצבו של בית המלוכה הירדני, ובין ההבנה כי מילים מובילות למעשים.
לא מן הנמנע, כי אחד המקורות להסלמה בהר הבית נובע בין היתר, מהאמירות היוצאות מבית המלוכה הירדני.
צ’רצ’יל, על אף המסורת הבריטית המחייבת של דיפלומטיה המבוססת על פרוטוקול נימוסין כיאה למסורת הבריטית, ידע גם ידע להגיב כל אימת שהמציאות הציבה את בריטניה או אף את צ’רצ’יל עצמו מצד מקטרגיו מבית, תחת מתקפה פוליטית-דיפלומטית.

טוב יעשה בית המלוכה הירדני אשר התחנך על ברכי המסורת, התרבות והדיפלומטיה הבריטית, באם יזכור כי לא ניתן לאחוז במקל משני קצותיו, או, למצער, לירוק השכם והערב בפרצופה של מדינת ישראל, כל אימת שהעניין מקדם את האינטרסים הירדניים.
לישראל יש מה להפסיד מהדרדרות היחסים עם ירדן, אך לירדנים –אף יותר.

*ד”ר עו”ד הלל אביחי (PhD;LL.B) הינו חוקר עצמאי ומומחה בתחום הטרור האווירי, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור בהרצליה (ICT). למאמרים נוספים: www.skyjack.co.il

15.9.15
אמרו מעתה הסדר מדיני, לא שלום!

הלל אביחי

יש שיטענו כי הסכסוך הישראלי- פלסטיני למעשה הוא סכסוך בלתי פתיר. יש המאמינים בלהט כי עוד יגור זאב עם כבש, ויש כאלו שבחזונם מפנטזים על ניגוב חומוס בדמשק.
נדמה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכנס לכל שיחת סלון ומככב בכל ועידה כלכלית ומדינית באשר היא.
דורות של מנהיגים דיברו על הרצון בשלום. עשרות אלפי חיילים שילמו על שאיפה זו בחייהם, ואלפי אזרחים נרצחו בפעולות טרור מזוויעות, וזאת בשם ג’יהאד המקדש את הכל למען המטרה הנכספת: מדינה פלסטינית במקרה הטוב, וחליפות איסלמיסטית פן-ערבית בתרחיש האפוקליפטי.

עיון מקרי במאמרים אקדמיים ומחקרים מטעם מכוני מחקר באשר הם, מחדד את נושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמציאות שאינה יכולה להימשך עוד שנות דור. שני הצדדים ישלמו ומשלמים כבר עתה מחיר מדיני, כלכלי ואנושי כבד מנשוא.
הסכמי אוסלו היוו את הצעד הראשון בדרך לנסיון להגעה להסדר מדיני. יש שיטענו כי הסכמי אוסלו היוו את הקטליזטור להסכם כולל בעתיד, ומנגד יש שיטענו כי באוסלו נזרעו זרעי האסון הלאומי של מדינת ישראל.

הצדדים הישירים לסכסוך טוענים/מצהירים כי הם מעוניינים בשלום. השאלה כתמיד- מהי הדרך, המחיר והאינטרסים של הצדדים.

תצפית אקראית ממעוף הציפור על אזור השומרון והבקעה, עוטף ירושלים ואזור ואדי ערה, מביאני למסקנה כי במציאות הנוכחית, העצם המכונה “ישות פלסטינית” תקועה כה עמוק בגרון מדינת ישראל, עד כי ידמה כי נסיון ניתוק/היפרדות חד-צדדית הופך יותר ויותר לתסריט של הרס הדדי ודאי. שני האחים בני אברהם, מוצאים עצמם מחוברים כתאומים סיאמיים. האחד אינו חפץ בחיבוקו של האחר, אך השנים עשו את שלהן ושבטי ישראל וחמולת ישמעאל הפכו לכמעט ישות אחת. ניתוח הפרדה פשוט אינו ריאלי.

מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן לקבוע עובדות בשטח אשר מצאו את ביטויין בהקמה, עיבוי והרחבה של ישובים הממוקמים בגדה המערבית/מעבר לקו הירוק הינה מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה.
הפתרון היחיד אשר ניתן אולי לקחת בחשבון, יהיה במסגרת חילופי שטחים. ישראל לא המציאה את הפטנט הזה, ולמעשה כרגע זהו הפתרון היחיד הנראה לעין.

ברם, אף אם הצד השני יסכים לרעיון שכזה, הרי שההסכמה אינה בוקעת מגרון של ריבון אחד. חוסר היכולת של הרשות לאכוף את סמכותה בתוך השטחים עליה היא חולשת, שלא לדבר על ארגוני טרור סוררים שאינם פועלים תחת שלטון אבו מאזן, וכמובן- את הצרה הצרורה ששמה רצועת עזה, ולקינוח- השפעה שיעית וסונית הפועלת במרחב, כל אלו מעצימים את התחושה שאולי הגיעה העת לדבר במונחים של הסדר מדיני, ולא במונחים של שלום.

בהביטי נכוחה אל המציאות המקומית והגלובלית, חזון האיש היושב תחת גפנו ותאנתו, ונבואת אחרית הימים בדבר רביצתם של גדי ונמר גם יחד, נשמעת יותר כמדע בדיוני מאשר חלום בר השגה או אף חזון עתידי.

אמת, המדע הבדיוני של האתמול הוא הסטארט-אפ של היום והאקזיט של המחר. אך מנגד ראוי להזכיר ש-98% ממיזמי הסטארט-אפ נכשלים. בצער אך בפרגמטיות אני נוטה יותר ויותר להפנים כי חזון השלום הוא עוד אחד מאותם 98% חברות הזנק שאינם מגיעים לכדי הבשלה.
רעיון הסדר מדיני על פני דיבורי סרק על שלום, אינו משחק מילים. מאחורי רעיון “הסדר מדיני” ישנה הפנמה כי השלום שאנו כה מייחלים לו, הפך לרעיון משיחי. עיון באג’נדות של ארגוני טרור סונים ושיעים גם יחד מחדד את ההכרה כי לישות יהודית ובוודאי ציונית אין מקום במרחב. ביום שבו חמאס יכיר בישראל, למעשה הוא חדל מלהתקיים. זו הסיבה שחמאס מדבר מעת לעת על “הודנה” ולא על שלום. חזון השלום המוכר לנו מאירופה המערבית אינו השלום האפשרי במזרח התיכון.

גם אם הנהגת הרשות הפלסטינית מדברת על שלום, הרי שמימינה ומשמאלה ניצבת התנגדות בעיקרה דתית פונדמנטליסטית שלא תאפשר לאבו מאזן או למחליפו לחתום על הסכם שלום. וגם אם נניח כי ייחתם הסכם “שלום” הרי שאותם ארגוני טרור קיצוני יזכירו לישראל, למדינת פלסטין ולעולם כולו כי מילים הנאמרות על מדשאות הבית לבן או באוסלו לכל תשואות ההמון, הופכות ללא רלוונטיות ברגע שהקסאם המשודרג או רקטה תוצרת בית אחרת משוגרת לאחת מערי הדרום והמחבל המתאבד מפוצץ עצמו בלב רחוב או אוטובוס הומה אדם. בין תרחישים מציאותיים אלו לבין “שלום” אין ולא כלום מלבד מילים נשגבות וטקסים מרשימים.

אז אולי כדאי שנחשוב במונחים של הסדר מדיני על פני אשליית השלום. מן הסתם, הסדר מדיני יכלול חילופי שטחים ואף אולי, ויתור על שטחים. מומלץ בחום ובפרגמטיות להמתין עם פתיחת בקבוקי השמפניה לרגל הקמת שגרירות פלסטין בתל אביב ושגרירות ישראל באבו דיס. לא שגרירות ולא “משרד אינטרסים” או כל מכבסת מילים אחרת. יהיה הסדר מדיני המאפשר לשני הצדדים “לחיות עם זה”. זהו אולי שלב ראשון בדרך לפתרון עתידי, (ואולי תאורטי) של הסכסוך. ישראל תזנח את רעיון ה”אוטונומיה” ואבו מאזן או מחליפו ישכחו מזכות השיבה. במציאות מזרח תיכונית, הסדר מדיני ארוך-טווח הוא דבר שהצדדים יכולים לחיות עימו: לא נישואין פר אקסלנס אך גם לא גירושין כדת משה או השריעה. בהלצה או ברצינות נכנה זאת מעין “נישואין פתוחים”. במסגרת אותו הסדר מדיני, המציאות תקבע האם נסיון זה צלח, אם לאו. שידור חוזר של נסיגה חד-צדדית מעזה הוכיח כי “משהו שם התפספס”…

מטבע הדברים, הסדר מדיני עתידי הכולל חילופי שטחים או אף נסיגה, יחייב הקפדה על קוצו של יוד בכל הקשור לאי-הפיכת האזור שישראל מסרה לפלסטינים ל”קסאם-לנד”. לישראל תהיה היכולת לשוב ולשלוט באותם שטחים שישראל נסוגה מהם, אם יתברר כי אותו שקט שהובטח בהסכם, הפך לשקט מדומה. לא מחזירים טריטוריה כדי לקבל מנת טילים יומית. את זה מקבלים גם בלי החזרת שטחים. שטחים נותנים תמורת משהו. כמו בעולם העסקים.

למען הסר ספק: גם אם יתקיים הסדר מדיני, על חרבנו נמשיך לחיות אך החרב תהיה בנדנה יותר מאשר מחוצה לה. אמנם לא בחרנו בחרב כדרך חיים אך צריך שניים לטנגו, והחלטת התרנגולות לדגול בצמחונות אינה רלוונטית, כל עוד הזאב חושב אחרת…
ככה זה כשסכסוך עתיק יומין הפך לעימות פוליטי, אידאולוגי וכנראה גם נצחי.

*ד”ר עו”ד הלל אביחי (PhD;LL.B) הינו חוקר עצמאי ומומחה בתחום הטרור האווירי, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור בהרצליה (ICT). למאמרים נוספים: www.skyjack.co.il

19/7/2015
קביעות בעבודה: על חזרתם לטרור של משוחררי עיסקת שליט

ביום 19/7/2015 “התבשרו” אזרחי ישראל על פיענוח הרצח של מלאכי רוזנפלד ז”ל בשבות רחל בחודש יוני 2015.
הישג מכובד לשב”כ, שכבר הוכיח כי ביכולתו להגיע לכל מפגע וכל עסקן טרור באשר הוא.
ואולם לא בשבחים לשב”כ עסקינן. העניין הרבה יותר מורכב ועוסק בעניינים שהם מעבר לבטחון, לפוליטיקה ולאינטרסים של מדינת ישראל. השאלה העקרונית נסבה סביב המחיר שעל ישראל לשלם כדי לפדות את שבוייה.
במאמריי הקודמים טענתי כי כל עוד ישנם אסירים בטחוניים בבתי הכלא בישראל, עסקאות חילופין יהיו מנת חלקינו.

המשוואה פשוטה: ארגוני הטרור ינקטו בכל צעד שיביא לשחרור “חבריהם” מבתי הכלא בישראל (ויש שיטענו בציניות: בתי הבראה או חממה טכנולוגית-חינוכית). המהלך האפקטיבי ביותר, שהוכיח את עצמו שוב ושוב מאז עיסקת ג’יבריל, הוא חטיפת חיילים. בין אם הוא חי או מת, ישראל תשלם (כמעט) כל מחיר.

בעיצומו של המו”מ לעיסקת שליט, כוונו חיצי אשם למשפחת שליט. נדמה כי הכתובת היא רחוב בלפור בירושלים ולא מצפה הילה.

מדינת ישראל שלחה למשימה את חייליה, ועליה להשיבם אליה. עניין אלמנטרי ויש שיאמרו: מחיר שהייתינו כאן, והרומנטיקנים יטעימו: מחיר הערבות ההדדית.

למעשה, אין זה משנה איך נקרא לזה: בזאר טורקי, מסחרה זוועתית, וכל כינוי שיעלה מאן-דהוא על שפתותיו אינו רלוונטי. השאלה: מה עושים כדי למנוע הישנות של תרחישים עתידיים?

עוד לפני עיסקת שליט היו שטענו, ובצדק, שאחוז ניכר מהמחבלים המשתחררים, חוזרים לעבודתם, שכפי הנראה זהו תחום העיסוק האחרון בו עדיין המונח “קביעות” – רלוונטי מתמיד.
“החבר’ה הטובים” המשתחררים מבתי הכלא, לא לפני שהם “מתחייבים” שלא להמשיך ולעסוק בטרור, הוא לא יותר מבדיחה עצובה (או עקובה מדם), מעין “עבודה בעיניים”. ברור שחלק נכבד מהם ישוב מייד לעבודתו, אליה הורגל עוד מנעוריו (ואף מתקופת גן הילדים- שם לא בהכרח משחקים “דוקים” ולא “שבץ-נא”…).

אחוזי השבים לעסוק בטרור ידועים למקבלי ההחלטות בירושלים. יש הטוענים כי מדובר במעל 40%. יש שיטענו כי יש לעשות שימוש במדד אקטואלי מסתם לנקוב באחוזים: מדד נרצחים/מדד פיגועים.

אז מה הפתרון?
כבר הצעתי במאמרי אשר נשא את הכותרת: מי צריך 8000 * אסירים בטחוניים??? ( 16/10/2011) כי יש לצמצם באופן עקבי את מספר האסירים הבטחוניים בישראל ולעבור למדיניות מוגברת של סיכולים ממוקדים.
ישראל פיתחה יכולות מודיעיניות מופלאות. ידה הארוכה תגיע לכל מפגע.
יכולת איסוף המודיעין חייבת להתבסס פחות על “יומינט” (מידע אנושי), המושג, בין היתר מחקירת מחבלים שנתפסו, נשפטו ומבלים בבתי הכלא הבטחוניים, ויותר על “סיגינט”(מידע המגיע ממקורות טכנולוגיים).
כל עוד יש מחבלים כלואים בישראל, המוטיבציה לחטוף חיילים, חיים או מתים, תימשך. זו המציאות, ועימה יש להתמודד.

צדקו מי שטענו ששחרור חייל אחד משמעו: עוד קברים שיש לחפור בבתי העלמין, עוד משפחות שכולות.
האם יש לבוא בדין ודברים למשפחת שליט? לא ולא. כל אב ואם יעשו הכל להשיב את בנם. כך אמורה לעשות כל מדינה. זהו המחיר שישראל נדרשת לשלם. וישראל לבדה נושאת בנטל הכל כך אנושי מצד אחד, והחייתי מאידך.

לכן, על ישראל מוטלת החובה לצמצם ככל הניתן את הרסניותה של כל עיסקת חילופין עתידית.
אז היתה וועדה שקבעה “מהו המחיר” שעל ישראל לשלם (יחס המרה, קוראים לזה בעגה מקצועית). על זה נאמר: נו שוין…
הרי ברור שברגע ההכרעה, מדינת ישראל תפעל לפי שיקולים שאינם בהכרח ברוח המלצות ועדה כזו או אחרת.

ואנקדוטה קטנה: מי המדינה שאימצה את מדיניות הסיכולים הממוקדים, תוך הישענות על מודיעין וטכנולוגיה(כולל שימוש נרחב בכלי טיס לא מאויישים?)
רמז: בראש אותה מעצמה עומד נשיא.
רמז נוסף: אותה מעצמה ניהלה מערכה רבת שנים באפגניסטאן בנסיון להרוס את תשתית ארגון אל קעידה.
אז הנה התשובה: בתקופת כהונת הנשיא אובמה, גבר השימוש במדיניות הסיכולים הממוקדים. אחרי ה”זובור” שחטפה אמריקה על הנעשה במתקני הכליאה שהקימה בגואנטנאמו ובעוד אי-אלו מתקני כליאה עלומים במזרח אירופה, נפל האסימון אי-שם בבית הלבן: אם השקעת מאמצים בכליאת “תכשיטים” מביאה רק צרות, אזי יש למצוא פתרון להרחיקם מחברה תרבותית חפצת חיים. ומדיניות הסיכולים הממוקדים עושה את העבודה.

יודגש, כי סיכול ממוקד אפשרי, רצוי ואפקטיבי. ברם, נפילה בשבי של מחבל מחייבת לנהוג בו לפי אמות מידה של מדינות נאורות ולפי אמנות הנוגעות לעניין שבויי מלחמה.
מנגד, רוב רובם של “מלאכי החבלה” מצהירים על שאיפתם להגיע לגן עדן, כשהידים. אז הנה מפגש אינטרסים: ישראל תסייע להם להגשים משימה זו, ויפה שעה אחת קודם, קרי: בטרם יבצעו את זממם ויזכירו לכל אזרח במדינה כי טרור היא עבודה עם קביעות. תמיד יש לאן לחזור אחרי שחרור מבית הכלא הישראלי.

השאלה, כתמיד: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להגרר למציאות זו??? נדמה כי התשובה ברורה: עוד עיסקת חליפין ונחזה בתהליך הדרגתי של התפוררותה של החברה הישראלית. משקעי העבר טרם אוחו. יש לחשב מסלול מחדש.
לכן, אימרו מעתה: סיכולים ממוקדים-כן, עסקאות חליפין- לא.
הארץ אולי לא תשקוט ארבעים שנה, אך לבטח יהיו פחות וויכוחים המפלגים את העם באשר ליכולתה של ישראל להמשיך ולשלם מחיר אנושי מחד, וזוועתי מאידך.

ד”ר הלל אביחי

5.6.15: ישראל וחרם עולמי: דרום אפריקה כמשל

הכרזתו של מנכ”ל אורנג’ העולמי סטפן רישר (4/6/2015), על הפסקת התקשרותו העסקית עם ישראל, הינה אקורד נוסף (וכנראה לא אחרון) בסחף העולמי בכל הקשור לנסיונות הדה-לגיטימציה של ישראל, בניצוחם של ארגונים פרו-פלסטינים ותומכיהם.

בגילוי הדעת הקודם שכתבתי (“הכדורגל הוא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים”-30.5.15), עמדתי על האג’נדה העומדת מאחורי הנסיון להוציא את ישראל מ-FIFA, כאשר טענתי כי עסקינן בישום הלכה למעשה של משנתו של האסטרטג הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, באשר לאופיה של המלחמה שאינה אלא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים.

הפלסטינים ודורשי שלומם בעולם (וגם אצלנו), מיישמים, בדרכם שלהם, את התפיסה כי יש להכות בישראל בנקודת התורפה שלה, והיא במישור הכלכלי-דיפלומטי.
מגמת הזחילה (תרתי משמע) לגופים ומוסדות בינלאומיים, מתוך כוונה לבסס משם את אסטרטגיית הדה-לגיטימציה של ישראל, עובדת לא רע, יש לומר.

ישראל מאז ומעולם לא הצטיינה במדיניות חוץ (ויודעי דבר טוענים שבעצם, אין לישראל כלל מדיניות חוץ…), והמדיה העולמית הופכת יותר ויותר למגרש הביתי של הפלסטינים ותומכיהם.

משבר חברת התקשורת אורנג’, אשר החל בהצהרתו של מנכ”ל החברה כי לו היה יכול, היה מנתק את קשריו העסקיים עם ישראל “מחר בבוקר”, היכתה גלים והעלתה על סדר היום הפנימי בישראל את שאלת כדור השלג המתגלגל. אמירה מתחסדת זו, לצד ארועי שיטנה והפגנות פרו- פלסטיניות ברחבי הקמפוסים ובערי בירה בעולם, חייבים להביא את ישראל לנקוט באסטרטגיית תגובה (בהדגש: תגובה ולא מגננה), על מנת לעצור את כדור השלג הזה שסופו מי ישורנו.

האם יש תקדים לחרם כלכלי-מדיני-בטחוני בינלאומי שהופעל על מדינה ריבונית אשר גרם לה לשנות את מדיניותה מקצה לקצה? נדמה כי התקדים היחיד הנחרט בזכרוני, הינו תקדים דרום-אפריקה.
מדינה זו, אשר נאלצה להתמודד עם חרם בינלאומי אשר השפיע על כלל מוסדותיה ופעילותה המדינית-כלכלית (לרבות חרם על חברת התעופה הלאומית שלה דאז- SAA), הביא בסופו של יום לשינוי המשטר שם.
האם ניתן לגזור גזירה שווה בין תקדים דרום אפריקה לתרחיש של ישראל?
לדעתי לא.
דרום אפריקה, בשונה מישראל, היתה בעלת יסודות כלכליים יציבים אשר אפשרו לה להתמודד עם חרם כלכלי חריף, וזאת הודות למרבצי המינרלים העשירים שלה. אך מתברר שלא רק העניין הכלכלי עמד כאן למבחן. החרם הספורטיבי היווה משקל לא מבוטל בכל הקשור להתמודדותה של דרום אפריקה אל מול בידודה העולמי.

ספורט היווה נדבך מרכזי בחיי דרום אפריקאי ממוצע. חרם על השתתפות נבחרות דרום אפריקה בתחרויות בינלאומיות היווה מכה קשה מתחת לחגורה.
לכאורה, די בכך כדי לנסות ולטעון כי אם דרום אפריקה, עתירת המשאבים הכלכליים נסוגה אל מול החרם העולמי, קל וחומר שישראל לא תוכל לו.

ואולם, כאן דווקא אני רוצה לחלוק על הנסיון ההשוואתי בין ישראל ודרום אפריקה.

ראשית ועיקר, לישראל יש מוקדי כח והשפעה במוקדים רבים בעולם, בין אם מדובר בתחומי הבטחון, האינטרסים הפוליטיים וכלה בקבוצות בעלות השפעה רבה על מקבלי ההחלטות במדינות מרכזיות.
שנית, ואולי זהו ההבדל העיקרי, נעוץ במבנה החברתי של ישראל, וליתר דיוק: הפטריוטיות הישראלית.

מייד עם הכרזתו האומללה של מנכ”ל אורנג’ העולמית, כוסה סמליל החברה הכתום בדגל כחול-לבן. אקט זה, שייתכן ונעשה בספונטניות(ויש שיטענו כי מדובר במהלך שווקי גאוני…) העביר מסר ברור למבקשי רעתינו: כאשר “קמים עלינו לכלותינו”, רגש הפטריוטיות צף ועולה. מה שלא הצליחו לעשות אבות האומה, עשה מנכ”ל של חברת תקשורת זרה, כאשר בפליטת פה לא חכמה במיוחד, יצר תגובת-נגד. מי שהיה מזוהה עם מפלגת מרכז, נעשה פתאום ליכודניק “פלוס”.

כי אצלינו, ורק אצלינו, כאשר הפרט “נקרא לדגל”, הוא שוכח את הקיטורים, השחיתות, משבר הדיור ויוקר המחייה.
כך אנחנו, וכנראה כך נשאר.
לא ראיתי אזרח דרום אפריקאי מכסה את סמלילה של חברה זרה אשר פעלה בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד, בדגל דרום אפריקה ולא ראיתי פעולות נגד נמרצות של המשטר הדרום-אפריקאי, לנוכח התפשטות החרם העולמי שהוטל על דרום אפריקה.

אמת, ויש לומר זאת: החלטת המשטר הלבן לסגת ממדיניות אפלייה ודיכוי השחורים, ובהמשך, המלכתו של נלסון מנדלה כנשיא דרום אפריקה, היו תולדה של חשיבה פרגמטית, של גילוי מנהיגות ומדיניות ראויה לציון של פרדריק וילם דה קלרק, נשיא דרום אפריקה בין השנים 1989-1994, שהיה אחראי לביטול משטר האפרטהייד ולהפיכת דרום אפריקה למדינה דמוקרטית.
ישראל היתה ונותרה דמוקרטיה משחר הקמתה, כך שמכלול העובדות שצויינו לעייל, הופכים את נסיון ההשוואה בין דרום אפריקה דאז וישראל של היום, לעניין ניצני החרם המתהווה, ללא רלוונטית.

יש לחרם כלכלי ולבידוד מדיני השפעות רחבות היקף. אין ספק בכך. השאלה היא האם אכן תיתכן מציאות של בידוד בינלאומי וחרם עולמי על ישראל? התשובה כנראה היא: לא.

ישראל אינה דרום אפריקה, ולמדינות בעלות ההשפעה הרבה ביותר בעולם יש אינטרסים משותפים עם ישראל במישורים רבים, גלויים וסמויים. לא בנקל ניתן למכור את ישראל בעבור חופן דולרים. נדרש אתנן גבוה בהרבה שספק אם מדינות העולם הנאור מוכנות לשלם אותו.

* הכותב הינו יליד דרום אפריקה.

30.5.15: הכדורגל הוא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים

“המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים”. כך הטעים קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ (1780 – 1831), מאבות ההגות הצבאית-מדינית המודרנית.

את שהתרחש בימים האחרונים בדיוני FIFA ,ניתן לסכם במשפט אחד: הכדורגל אינו אלא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים.

אינני יודע מהי מידת הבנתו של ג’יבריל רג’וב בכדורגל, והאם בכלל הוא שיחק בליגה ארצית או ייצג את עמו במשחקי המונדיאל…
אבל ניתן בהחלט לומר, כי מדובר במהלך מבריק אשר נועד ליצור מנוף לחץ דיפלומטי/פוליטי על ישראל.
היכן שכשל כדור הקלצ’ניקוב, מצליח הכדור העגול.

שאלת “מי צודק/מי אשם” בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אינה רלוונטית לדיון כאן. העניין המהותי הוא, ההכרה כי ניתן לעשות שימוש מושכל (או ציני, תלוי איך מסתכלים על זה…), בגופים א-פוליטיים לכאורה, וזאת לשם השגת יעדים פוליטיים.

שיהיה ברור: המהלך של רג’וב הינו מהלך פוליטי פר-אקסלנס. לא מדובר בעניין שכולו ספורט גרידא. לא עניין של כדורגל ולא נעליים. מה שכן, מדובר בקדימון העשוי ליצור מנופי לחץ לא מבוטלים על ישראל.

אני כבר יכול להעריך כי בסופו של יום, שינוי מהותי בשטח לא יקרה אבל כן ניתן לומר כי הפלסטינים הצליחו לחדור מבעד לחומת הסטגנציה המדינית, ע”י אימוץ האסטרטגיה של להכות בנקודה הכואבת. כדורגל בפרט, הוא נושא ליבה אצל לא מעט מאזרחי ישראל (גילוי נאות: מעולם לא שיחקתי בקבוצת כדורגל כזו או אחרת ומעולם לא הזדהיתי עם קבוצה כזו או אחרת) אבל אני כן יכול לומר ברמת סבירות גבוהה למדי, כי מדובר במהלך חכם.

אינני אוהב להשבית שמחות, ומכאן לא תצא מחר בבוקר בשורת השלום הנצחי באזורינו, אולם אין ספק כי “תקדים FIFA” עוד יילמד בבתי הספר לפוליטיקה וממשל, כיצד כדורגל מקדם הבנות בין יריבים.

ומילה אחרונה על ג’יבריל רג’וב: נחה דעתי כי אין מדובר בחובב ציון, ולא בטוח כי הוא זה אשר ידליק משואה בערב יום העצמאות בהר הרצל. אבל מדובר בפרטנר של עידן פוסט אבו- מאזן. בין חמאס או דור ההמשך של אש”ף, אני מעדיף אותו ליד שולחן המו”מ. הבנאדם פרגמטי. מבין שאנחנו כאן לעדי-עד. די בכך כדי לנסות להגיע איתו להבנות ברות-קיימא.

*ד”ר הלל אביחי (PhD;LL.B) הינו חוקר עצמאי ומומחה בתחום הטרור האווירי, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור בהרצליה (ICT).

 

25.11.2014 זה הזמן לדיפלומטיה אקטיבית: האו”ם כמשל

כ”ט בנובמבר מסמל עבור אומה אחת בעולם ועוד 192 אומות החברות באו”ם, את הדו-לשוניות, דו-פרצופיות ואולי את המקום היחיד בעולם בו צביעות הפכה לסימן ההיכר הבולט ביותר של ארגון אשר מתיימר להיות ערש האחווה והשלום בין עמים.
כ”ט בנובמבר מסמל עבור העם היהודי את תחייתה של שיבת ציון אשר המשכה בהכרת עצרת האומות המאוחדות בזכותו של העם היהודי למדינה. מנגד, עבור לא מעט מדינות, כ”ט בנובמבר הוא יום בו מתקבלות החלטות אנטי-ישראליות.
עבור שגרירי ישראל באו”ם, זה כבר יותר מדי. את מה שהחל כאקט של קריעת נייר החלטת האו”ם המשווה בין הציונות לגזענות ע”י מי שכיהן בזמנו כשגריר ישראל באו”ם ולימים נשיא המדינה, חיים הרצוג ז”ל, המשיך דני גילרמן אשר בשיאה של אופנה אנטי ישראלית, עמד בראש מורם מעל בימת האו”ם והודיע קבל עם ועולם כי תודה לאל שגורלה של מדינת ישראל אינו בידי האו”ם. בנאומו של שגריר ישראל הנוכחי, רון פרושאור, לא היסס הוא לומר בריש גלי את שכבר שנים לוחשים במסדרונות: האו”ם מהווה מיקבץ של צביעות, כאשר ישראל הינה שק החבטות האולטימטיבי לניגוח והטחת האשמות, בעוד אלו המתהלכים מעדנות במסדרונות האו”ם אשר אך עתה דיברו סרה בישראל, מצקצקים עתה בלשונם לנוכח עוד דווח על ישראלים שנרצחו בפיגוע טרור, אך בה בעת מצפים מישראל לסטנדרטים המציבים אותה כמדינה על-טבעית.
סבורני כי המציאות הזו הינה תולדה של מספר גורמים, כאשר אחד מהם הוא אימוץ גישה דיפלומטית הדומה בהתנהלותה לתסמונת היהודי הנרדף.
במשך שנים ניסינו להסביר, בשקט, מאחורי הקלעים, התכופפנו לנוכח הטחת האשמות שחלקן או רובן מצוצות מן האצבע, והכל בשם הרצון “שלא להרגיז” את העולם.
התוצאה? חילחול ההכרה כי ישראל הינה כתובת לקידום אינטרסים של מדינות אשר מצאו בישראל את השעיר לעזאזל.
כך ארדואן יכול להמשיך להשתלח בישראל כאמצעי לשדרוג מעמדו בטורקיה (והס מלהזכיר את טבח הארמנים או את מלחמתם במיעוט הכורדי, כי אסור הרי להרגיז את הטורקים…) כך חלק ממדינות אירופה יכולות להמשיך להשמיע אמירות אנטי ישראליות. למה לא? הרי זה “IN”, זה אופנתי, וישראל ממילא תתכופף.

אז הגיע הזמן לעבור לדיפלומטיה מסוג אחר. דיפלומטיה העוברת מ”הכלה”(עוד ניסוח מעודן ל:לחטוף ולהגיד תודה שבכלל אנחנו כאן…) לדיפלומטיה אשר מציבה את הלגיטימיות של ישראל במרכז. אף מדינה אינה עושה עימנו חסד בכך שהיא “מכירה בזכותה של ישראל להגן על עצמה”, אך בה בעת להביע עמדה ברורה וחד צדדית אשר מערערת למעשה את הלגיטימיות של ישראל.
יש שיקראו לשינוי המגמה כ”הסרת כפפות”. יקראו מה שיקראו, האופנה שהופכת למדיניות של הטחת האשמות במדינת ישראל וערעור זכותה הלגיטימית לחיות בבטחון, הינה רעה חולה. הגיע העת להציג קו ברור: ישראל לא תעמוד מנגד ותאפשר לשחקן תורן בזירה הבינלאומית להשתלח בישראל והכל בשם אינטרסים כאלו ואחרים.
נבירה אקראית במדינות אירופאית “נאורות” תחשוף קופת שרצים לא קטנה בעברן של אותן מדינות ויש שאף בהווה אי-אלו מדינות נוקטות בפעולות שמדינת ישראל לא תנקוט בהן, וזאת לאור הסטנדרטים המוסריים שמדינת ישראל הציבה לעצמה. אמת, לא הכל רקוב בממלכת דנמרק, ואנו נמשיך לצרוך סלמון נורבגי ולעוט על חנויות רשת “איקיאה”. מדינות סקנדינביה תרמו לא מעט לפולקלור הישראלי (ולא רק בשל מתנדבות שבדיות בקיבוץ..) אך מנגד- הרוח האנטי ישראלית המנשבת ממדינות אלו אינה יכולה להימשך ללא מענה (ואין כוונתי דווקא ל “תגובה ציונית הולמת”).
הטענה היהודית לפיה מה שמותר לרב, לתלמיד אסור, הינה טענה אומללה. לרב יש יותר חובות מלתלמיד. מבלי שניכנס לשאלה מיהו הרב ומיהו התלמיד, נדמה כי על דבר אחד אין עוררין: יש לזנוח את מדיניות הדיפלומטיה החוטפת ולעבור לדיפלומטיה הודפת.
מי שמאפשר לאומות העולם להצהיר הצהרות אשר יש בהן כדי לערער את הלגיטימיות של מדינת ישראל, עשוי בסופו של יום למצוא כי יותר ויותר מתחילים להאמין בכך.
בהקשר זה, ייתכן ויש אמת בדבריו של הנרי קיסינג’ר בזמנו, אשר טען כי לישראל אין למעשה מדיניות חוץ.
אז הגיע העת ליישם מדיניות חוץ המבהירה כי אירופה אינה עושה לנו טובה בהכירה בזכותינו להתקיים, כשם שישראל אינה הפטרון של אירופה. יתכבדו- נא מדינות אירופה לזנוח את תפיסת העולם לפיה ישראל היא מדינת חסות במקרה הטוב, ושק חבטות במקרה הגרוע.
בכל מקרה, על ישראל מוטלת החובה והזכות להזכיר לבאי עולם, כי מדינת ישראל קיימת בזכות ולא בחסד.
טוב עשה שגרירינו באו”ם בנאומו כאשר הישיר מבט לעבר נציגי האומות באומרו כי הצביעות הפכה לסימן ההיכר של האו”ם. אך מעבר לאמירה זו, יש לעבור לגישת דיפלומטיה מגיבה, כאסטרטגייה מובנית, ולא להסתפק בתגובה מתרפסת. במקביל, העבודה מאחורי הקלעים תיעשה בידי אנשי מקצוע, ואין להסתפק רק באמצעות גישת פעולה-תגובה Action-Reaction)) דיפלומטית באו”ם.
.

 

8.8.14 :”בעל הבית השתגע” אסטרטגיית הרתעה אפקטיבית או קפריזה שכונתית???

כשהרנאן קורטס1485-1547) : Hernán Cortés,) הגיע עם חייליו (שכירי חרב) לשם כיבוש אי השוכן בארץ האצטקים (מקסיקו של ימינו), הוא הורה על שריפת האוניות עימן הגיעו הוא וחייליו לאי.במעשהו זה, עולה השאלה האם מדובר בשגעון רגעי או מהלך מחושב? כיום, אנו למדים כי מהלך זה נועד להעביר מסר לחייליו כי בכוונתו להשאר במקום. מהלך זה , ביטא נחישות ואמירה כי הרתעה או מרות, מושגים באמצעות מעשים בשטח, הגם שמעשים אלו עשויים להיראות כסוג של מעשה לא רציונאלי.

צעד זה של קורטז, משמש את כוהני תורת המשחקים (Game Theory) בנסיון להעניק תובנות למקבלי החלטות, כיצד עליהם לנהוג אם ברצותם להשיג את יעדם, כאשר בצד השני נמצא יריב השואף להשיג אף הוא את יעדיו.

תורת המשחקים עוסקת בחיזוי התנהגות של “שחקנים”(מנהלים, מדינאים, ומפקדים) כאשר נקודת המוצא היא ששני הצדדים חושבים באופן רציונאלי. מטרתך היא לנסות להעריך את תגובת הצד השני, לנוכח מהלך שתנקוט בכדי לגרום לצד השני להסכים לדרישותיך.

דוגמת מהלך שכזה, מוכר לנו משפת הרחוב כ”בעל הבית השתגע”.

הבה ננסה לנתח את משמעותו של מושג זה ועד כמה ניתן ליישמו, למשל, בהתמודדותה של ישראל מול ארגון החמאס.

ראשית, הבה נבהיר שתי עובדות יסוד:

האחת, להבדיל ממלחמות העבר אשר אופיינו בעימותים של מדינה מול מדינה או צבא מול צבא, הרי שהעימותים בעשורים האחרונים מאופיינים יותר ויותר כעימותים א-סימטריים, היינו: מדינה מול ארגון שאינו מדינה, למשל: ישראל מול חיזבאללה (מלחמת לבנון השנייה) או מול חמאס (עופרת יצוקה, עמוד ענן, וצוק איתן).

בעוד חוקי המלחמה אשר עוצבו לאחר מלחמת העולם השנייה עסקו בכללי לחימה בין צבאות של מדינות, הרי שכיום אנו מוצאים עצמינו מתמודדים מול גוף שאינו מדינה, ומשכך העימות הינו בהכרח, לא סימטרי.

מציאות שכזו, מחייבת שינוי תפיסה שכן ההתמודדות של ישראל מול ארגוני טרור חייבת לקחת בחשבון את מאפייני הלחימה, כאשר על פי רוב, ארגון הטרור מבצע פעילות צבאית מתוך אוכלוסייה אזרחית תוך שימוש נרחב בתשתיות אזרחיות.

שנית, על מנת שארגון טרור יוכל לתפקד, עליו להשען על 3 יסודות:

א’: מנהיגות ומשילות: היעדר יכולת הטלת מרות על האוכלוסייה בתוכה הוא נטמע, מעקרת את יכולת ארגון טרור להמשיך ולהתקיים. לחילופין, תמיכת ההמון הינה ערובה לשרידותו של כל ארגון טרור באשר-הוא.

ב’: תשתית צבאית: היעדר יכולת צבאית הופכת ארגון טרור ל”נמר של נייר”. אין ולא יכולה להיות לו זכות קיום, בהיעדר יכולת להוציא פיגועים אל הפועל.

ג’: אידאולוגיה: לכל ארגון טרור, אידאולוגיה משלו (אידאולוגיה פוליטית חילונית או דתית פונדמנטליסטית). ללא אידאולוגיה, ארגון טרור לא יוכל להתקיים. לכל היותר הוא ייהפך לארגון פשע.

ברגע שננטרל אחד מהיסודות דלעייל, ארגון הטרור יחדל מלתפקד.

דא-עקא, הסיכוי לנטרל כליל אחת או יותר מהיסודות הללו, קלוש עד אפסי. במילים אחרות: ישראל אינה יכולה להעלים את ארגון החמאס שכן אין ביכולתה להגיע לרקטה האחרונה, ופגיעה במנהיג כזה או אחר תצמיח מנהיג אחר, ואידאולוגיה לא ניתן להוציא מליבו של אספסוף.

אז מה כן ניתן לעשות?

כאן נכנסת תורת המשחקים לתמונה, וזאת ע”י יצירת הרתעה ברת-קיימא אשר ניתן להשיגה באמצעות נקיטת גישת “בעל הבית השתגע”.

גישה זו, אשר יושמה לראשונה במלחמת לבנון השנייה, אותה מלחמה שמנהיג חיזבאללה הצהיר בעקבותיה כי לו ידע כי ישראל תנהג כפי שתנהג, לא היה חוטף את שני חיילי צה”ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז”ל.

בהצהרתו זו, ביטא נסראללה את העובדה כי לא ציפה לתגובת ישראל. ישראל במקרה זה, אימצה את גישת המהלך הלא צפוי, העוצמתי, הלא מידתי, באופן אשר גרם לצד השני להתחרט על התגרותו בישראל.

לא זו בלבד, אלא שישראל ביצעה מהלך נוסף אשר ביטא ביתר-שאת את אימוץ גישת “בעל הבית השתגע”, וזאת ע”י נקיטת כתישה מסיבית, במה שזכור לנו בשם “דוקטרינת דאחיה”, לאמור: כתישה בלתי מידתית, הרס מסיבי בזמן קצר, אשר נועד להותיר בהלם את הצד השני.

אין לנו אלא להביט נכוחה לעובדות: מאז מלחמת לבנון השנייה, חזית הצפון שקטה. חיזבאללה צבר מאז עשרות אלפי רקטות. אך אינו מעז לעשות בהן שימוש, בוודאי לא לעת עתה. ההסבר פשוט: המחיר שהוא ולבנון עשויים לשלם במידה ויחליט שוב להתגרות בישראל.

היכולת להשמיד כליל את יכולתו הצבאית של ארגון טרור, בלתי אפשרית. לא ניתן להגיע עד לרקטה האחרונה. מה שכן, ניתן להעביר מסר ברור וחד משמעי לצד השני, לפיו בל יחשוב אפילו להציב רקטה על המשגר המכוון לישראל.

עמדה זו, של הרתעה ברת-קיימא, יש ליישם גם בחזית הדרום, קרי: עזה.

מבצע צוק איתן ביטא את ישומה של גישת “בעל הבית השתגע”, אם לשפוט ע”פ הטופוגרפיה של עזה “לפני” ו”אחרי…”

ברם, איומיו של חמאס להפר את השקט, חייבים למצוא את ביטויים במסר חד וברור: ישראל לא תמתין עד שיגורה של רקטה לגוש דן, בכדי שתשוב “להשתגע”. מבחינת ישראל, כדור בודד הנורה מעזה, פצמ”ר בודד המשוגר אף לשטחים פתוחים, וכל שכן קסאם המשוגר לשדרות, יזכה למענה מיידי, בלתי מידתי, כזה אשר יגרום לצד השני להבין כי ישראל שבה להשתגע.

בהיעדר יכולת לחסל את ארגון החמאס, הרי שהמציאות מכתיבה לנו את ההכרח ביצירת הרתעה ברת-קיימא, ולא רק הצהרות לוחמניות בנוסח “תחזיקו אותי”.

ברגע שהחמאס יבין כי התגרות ולו הקטנה ביותר, תחזיר את עזה 10 שנים לאחור, ויביאו למצב בו הוא יאבד את תמיכת ההמונים, הרי שבמצב שכזה, חמאס יכול להתחיל לחשב את קיצו לאחור.

במציאות המזרח תיכונית, הרתעה אפקטיבית היא שם המשחק. אולי הארץ לא תשקוט 40 שנה, אך גם 10 שנים במונחי המזרח התיכון, הם זמן רב…

ד”ר הלל אביחי

11/7/2014: צוק איתן: הזדמנות נדירה להחלפת שלטון חמאס בעזה

בין הדי התפוצצויות, יירוטי כיפת ברזל ואזעקות הנשמעות במרחבי ישראל, נדמה כי לצד שלל פרשנים צבאיים ופוליטיקאים הששים אלי רייטינג, נפקד מקומו של מהלך מדיני אסטרטגי, אשר עשוי לחולל שינוי רבתי בכל הקשור לסכסוך הישראלי- פלסטיני.

נכון להיום, יש לישראל פרטנר אחד בצד השני, ואף שאינו נמנה על חובבי ציון, הרי שעדיין, עלינו להכיר בעובדה כי אבו מאזן עומד בראש הרשות הפלסטינית, וכל עוד הוא מחזיק בתואר זה, עלינו להכיר בעובדה כי מו”מ ואולי הסכם מדיני, יתבצעו מולו.

בין פרשן צבאי אחד לאיש אקדמיה מאידך, שבה וצצה אותה עמדה משוללת יסוד, לפיה, אין ישראל רוצה בהפלת שלטון חמאס כי אם בהרתעתו, משום שאין לדעת מי יבוא אחריו.

ובכן, יורשה נא לי לצאת חוצץ כנגד עמדה זו.

רק המציאות המזרח תיכונית ההזויה, עשויה להביא למצב בו ישראל הינה שומרת הראש של שלטון חמאס. רק במזרח התיכון הסוריאליסטי , הטראגי ואולי הפתטי, ישראל מצהירה בגלוי כי אינה רוצה בהפלת שלטון חמאס, זאת בעוד מדינות ערביות כאלו ואחרות, בסתר ואף בגלוי, מצהירות כי לא יזילו דמעה על הפלת שלטון איסמעיל הנייה ו/או יורשיו.

הגיעה העת לשנות את האמירה השחוקה ולומר בריש גלי: כן! ישראל יכולה ואף מעוניינת להוציא את שלטון החמאס לגמלאות(או את נבחריה לבית הקברות). אל לישראל לחשוש מהיום שאחרי, משום שלא יוותר בעזה ואקום, וזאת בשל ראייתי את המציאות המדינית באופן הבא:

ישראל , בשיתוף פעולה נדיר של זהות אינטרסים בינינו לבין אבו-מאזן, תסלק את שלטון חמאס בעזה ותחת זאת ממשלת אבו מאזן תתפוס את השלטון (ליתר דיוק: תחזיר לעצמה את השליטה בעזה…).

למעשה, אנו נפרוס שטיח אדום לאבו מאזן בכך שנאפשר לו לבסס את שלטונו ומרותו בעזה.

הקהילייה הבינ”ל תסייע בחפץ לב לביסוס השלטון של אבו מאזן, הן בהזרמת ממון להשקעה בתשתיות והן ע”י פריסת חסות בדמותה של לגיטימציה רב- לאומית למהלך שכזה. אין חולק כי העולם מעדיף את אבו מאזן על פני החמאס.

מבחינה מבצעית, הדבר אפשרי שכן הרס תשתיות החמאס מותיר למעשה אותו נטול יכולת מרות. החמאס אולי נמצא בלבבות העזתים, אך אין בכך די בכדי לבסס מרות ושלטון.

מבחינה מדינית, ישראל קוטפת את מירב הנקודות אם תאמץ את גישתי זו. ראשית, ישראל תוצג כמי שאכן שואפת להגיע להסדר מדיני עם מי אשר זוכה להכרה בינלאומית כמייצג העם הפלסטיני.

שנית, הדבר יעניק לישראל שקט תעשייתי במקרה הטוב, וכתובת ברורה במקרה הפחות טוב, באם אבו-מאזן לא ישליט את מרותו בעזה.

יוזמה זו, תזכה לרוח גבית ממצרים, באם ישכילו מקבלי ההחלטות בירושלים לפרש נכונה את הרוח הנושבת מארמונו של א- סיסי. מצרים בעטה לכל הרוחות את האחים המוסלמים, אביהו-מולידו ופטרונו של ארגון חמאס.

כך, ישראל תקבל לגיטימציה הן מערבית והן ערבית, בעיקר מצד מדינות להן יש לישראל אינטרסים משותפים.

זוהי הזדמנות פז שאל לה לישראל לאפשר לה לחמוק. סבבי הלחימה בשנים האחרונות, במתכונתם הנוכחית, לא סיפקו ואינם יכולים לספק הרתעה לאורך זמן. מדובר באקמול לחולה אנוש.

ישראל יכולה בהחלטה מדינית ובאופרציה צבאית, להביא את חמאס למצב של חולה אנוש, ואף סופני. אולם, על מנת שאכן לא ייווצר ואקום שלטוני אשר יאפשר את זליגתם פנימה של חוליות רדיקליות (וכאלו לא חסר במרחב), הרי ששלטון אבו מאזן, יקבל את השליטה בעזה.

לא נראה לי כי אבו מאזן יאמץ את הקו המצרי בשעתו אשר סירב לקבל לידיו את עזה. אמת, את קן הנחשים הזה, אפילו סאדאת לא היה מוכן לאכול. ובצדק. עזה אמורה להיות חלק ממדינת פלסטין, לכשתקום. הבה נעניק לאבו מאזן כבר כעת, את הנדוניה.

ומה יקרה אם יסרב אבו מאזן להצעה זו? ובכן, יאבד הוא את הלגיטימציה שלו בן רגע. הכיצד מי שטוען השכם והערב כנגד הכיבוש, אינו מסכים לקבל עתה לקבל חבל ארץ המוענק לו על מגש של כסף?

במובן מסויים, ישראל חישקה את אבו-מאזן במהלך מדיני מבריק. בכל מקרה, ישראל תצא וידה על העליונה שכן היה ואבו מאזן יסרב להצעה, ישראל זוכה בנוק-אאוט במישור הבינלאומי. תקום המדינה אשר תגנה את ישראל על שסללה את הדרך לאבו מאזן, לבסס את שלטונו!

היה ואבו מאזן יקבל את הנדוניה הישראלית, הרי שכעת אבו מאזן יצטרך להזיע על מנת לוודא כי השקט מעזה יישמר אחרת, חלום המדינה הפלסטינית ידחה למילניום הבא.

ומה באשר לחשבון הפתוח שיש לפת”ח מול חמאס? טוב, הרי כבר הסכמנו שלא תמיד ההורים צריכים להתערב במריבות בין אחים…

נ.ב: נכון שעזה אינה נדוניית החלומות, אבל בינינו? גם מתנות חתונה הן לא תמיד תכנית כבקשתך…

ד”ר הלל אביחי

6/9/13: שובה של המלחמה הקרה?
עושים שרירים על גב אזרחי סוריה

בעוד העולם עוקב בדריכות אחר התנהלותו של העומד בראש המעצמה הגדולה בעולם(עדיין) בכל הקשור למהלך צבאי נגד משטר אסד, והנה
התבשרנו כי הדוב הרוסי נעור משנתו וספינת קרב רוסית ועליה “מטען מיוחד” כהגדרת סוכנות הידיעות אינטרפקס (כנראה טילי S-300) עושה את דרכה למימי המזרח התיכון, לא ניתן שלא לתהות האם זוהי תחילתה של חזרה לעידן המלחמה הקרה בין ארה”ב וברה”מ לשעבר, אי שם במחצית השנייה של המאה ה-20.
נראה כי מאז חזרתו של פוטין לכס הנשיאות, ניכרת מגמת עשיית שרירים מצידה של האימפריה האדומה לשעבר. אם מישהו חשב כי רוסיה של היום אינה ברה”מ של פעם, הרי שהקרמלין מנסה להחזיר עטרה ליושנה, ואין כמו לעשות זאת על אדמתה החרוכה ואפופת ענני הגז של סוריה.

ואם בעשיית שרירים עסקינן, הרי שאין כמו נוסטלגיה נוסח שנות ה-60, עת העולם עצר את נשימתו לנוכח מה שנראה כעימות גרעיני בלתי נמנע בין כרושצ’וב לקנדי סביב משבר הטילים בקובה (אוקטובר 1962).

תלמידי תורת המשחקים משננים חדשות לבקרים את ישומה של תורה זו באותו משבר טילים, כאשר התנהלותו של קנדי ויועציו משמשת עד היום מודל בקורסי קבלת החלטות. השאלה המתבקשת היא כמובן האם מה שהיה הוא שיהיה. האם פוטין ימצמץ ראשון?

עם כל הדמיון בין הארועים הרי שעדיין ישנם הבדלים מהותיים בין עימות כרושצ’וב-קנדי לבין פוטין -אובמה, ולא רק בשל העובדה כי העימות דאז היה בילטרלי והתרכז באיום ממשי על ארה”ב.

ההבדל המהותי הוא כי עידן המלחמות הבין-מעצמתיות עבר מן העולם, ואת מקומן תפסו עימותים מקומיים-אזוריים. אכן, גם בעימותים מעין אלו ניכרת טביעת אצבע של השפעה מעצמתית ואולם בסופו של יום העימות הדיפלומטי לפי שעה בין פוטין לאובמה מתנהל הרחק מקובה, “החצר האחורית” של ארה”ב וטילים רוסיים אולי משונעים ע”ג אונייה אך לא מכוונים ישירות אל עבר ערי ארה”ב.

ובין שני ענקים אלו ניצבים מיליוני אזרחים אשר נדמה כי כבר מזמן הינם שחקנים בעל כורכם בעוד טרגדיה מזרח תיכונית, הפעם מכוונה של סוריה המתפוררת.

נדמה כי זרקור התקשורת הוסט מעובדת חציית קו אדום ע”י משטר אסד מעצם ההחלטה לעשות שימוש בנשק כימי, אל עבר ההצגה הכי חמה בשכונה: הפגנת שרירים לא של בריון שכונתי.
הפעם מדובר במגרשם של הגדולים: איש האקדמיה לשעבר(אובמה) מול קצין הקג”ב לשעבר(פוטין).

והיכן משחקים גבירי העולם? נכון- במגרש הסורי. נדמה כי דאגות המעצמות מופנות כעת לשאלה מי ימצמץ ראשון (עניין של כבוד…) ופחות דאגה לשלומם של אזרחי סוריה העוצרים את נשימתם בין אם בגלל ענני הגז ובין אם בשל תהייתם באשר לאן נושבת הרוח בכל הקשור לעימות של ראש בראש בין שתי מעצמות הנחושות להזכיר לבאי עולם מי בעל הבית.

ליבי ליבי עם אזרחי סוריה אשר משלמים מחיר בלתי נתפס בשל התנהלותו של רופא עיניים שמזמן הפך קצר-רואי בכל הקשור למגבלות הכח. אקח סיכון ואהמר כי הדיקטטור מדמשק לא יזכה להתגורר עוד זמן רב בארמונו ועל שוטטות בגן הארמון כגימלאי של שרות המדינה אין בכלל על מה לדבר. השאלה היא עד מתי אזרחי סוריה ימשיכו לספור את מתיהם במגרש משחקי הכח של רוסיה וארה”ב (את אירופה הספק מנומנמת – ספק אדישה מי כבר סופר?!)

בסופו של יום, הכל משחק של אינטרסים. העולם נחלק לאלו המשחקים בדיפלומטיה ולאלו הנלחמים על זכותם לחיות . כל צקצוק לשון מערבי משמעו- עוד עשרות נטבחים בטירוף המזרח תיכוני.

ד”ר הלל אביחי

25/8/2013: לוחמה כימית: שבירת מחסום פסיכולוגי
השימוש בנשק להשמדה המונית בשדה הקרב אינו דבר חדש. נשק מעין זה (הכולל שלושה סוגים עיקריים: גרעיני, כימי וביולוגי),המוגדר “נשק יום הדין” אמור לשנות את פני המערכה ועל כן השימוש בו אמור להיות בהתאם לכלל של חריג קיצוני, קרי: כשהמדינה המחליטה על השימוש בו נמצאת “בגבה אל הקיר”.

עם זאת, ההסטוריה מוכיחה כי במלחמה כמו במלחמה, הסלידה והזעזוע מהשימוש בנשק זה, נעטפים לא אחת במילים דיפלומטיות עמומות, ונדמה כי הזעזוע של אמש הפך לצקצוק הלשון של היום ולהעלמת העין של המחר.

בהנחה שאכן נעשה שימוש בנשק כימי במלחמה בסוריה ע”י משטר אסד כנגד אזרחים, הרי שמדובר במהלך קיצוני המחייב תגובה בינ”ל “הולמת”.
ברם, נדמה כי הכלבים נובחים והשיירה חולפת.
הצהרת אובמה כי שימוש בנשק שכזה יביא בהכרח לתגובה אמריקאית אל מול המציאות בשטח של התמהמהות , משחקי מילים והתפתלות דיפלומטית, מעניקה למעשה גושפנקא לשימוש חוזר בנשק כימי.
אותו “חסם פסיכולוגי” אשר מנע ממדינות דמוקרטיות ואף ממשטרים דיקטטוריים להוציא מהמחסן את נשק יום הדין, נעלם כלא היה. ולנוכח הדממה הרועמת ו/או ההתעלמות של מדינות המערב בפרט ושל העולם בכלל לנוכח השימוש בנשק כימי, הרי שארגונים תת-מדינתיים ואף מדינות אחרות עשויים להסיק כי השימוש בנשק זה יכול לשמש לא רק כנשק יום דין, אלא כעוד אמצעי להשגת מטרות פוליטיות/אידיאולוגיות וכיו”ב.

נדמה כי העולם והאו”ם בפרט נתפסו במערומיהם, והכסות היחידה היא עלה התאנה המכסה את ערוותם שלא לומר: צביעותם לנוכח טבח העם הנעשה בסוריה.
מי שהעמיד לדין את פושעי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, אמור להעמיד לדין את צמרת המשטר הסורי, מהקצין שפיקד על הטלת הפצצה הכימית ועד לראש הפירמידה של המשטר העלווי המתפורר.
ייתכן ובסופו של יום יתעשת הנשיא של מעצמת העולם החופשי, והוראתו לקרב משחתות לחופי סוריה ובהמשך- הנחתת מהלומה על שרידי משטר אסד, יהוו סוג של קריאת השכמה לעולם אשר בחר להמשיך בשגרה של התעסקות בזוטות (כגון דיון דחוף באו”ם על החלטת ממשלת ישראל על שיפוץ גשר העץ הרעוע המוביל לשער המוגרבים) על פני נקיטת עמדה ופעולה חד משמעית כנגד ראש מדינה אשר בהינף יד חצה את החסם הפסיכולוגי בעשותו שימוש מסיבי בנשק לא קונבנציונאלי.
בין טהרן לדמשק עובר קשר של שתיקה בכל הקשור לפיתוח ושימוש בנשק אשר משנים לא רק את פני המערכה, אלא גם את פני העולם, ביום שאחרי.

בין זכותה של אומה דמוקרטית להגן על עצמה מפני תקיפה וסכנת השמדה מצד ישות ריבונית ובשם זכות זו היא מחזיקה בנשק שובר שוויון, לבין שימוש של משטר דיקטטורי מתפורר בנשק השמדה המונית כנגד עמו-שלו, קיים עקרון בל יעבור ברור: יש לגדוע את אותה יד אשר אצבעותיה לחצו על מתג שחרור הפצצה הכימית שקטלה אלפים. נדמה כי בכל הקשור לנעשה בסוריה בעידן המילניום השלישי, מעולם לא היו חיי אדם זולים יותר.

והעולם (עדיין)שותק.

ד”ר הלל אביחי

30.11.12: על כ”ט בנובמבר, פלסטין כמשקיפה, וקהלת…

בשנת 1988, בעת שירותי כחייל סדיר במשימות בט”ש בגזרת בנימין, נחרטה בזכרוני הכרזת העצמאות של הראיס (יאסר ערפאת-אבו עמאר), כשהוא ישוב מעדנות מאחורי שולחן עמוס פרחים, ומודה לאללה על הרגע ההסטורי…

תודרכנו לנהוג משנה זהירות ומנגד- לנקוט בכל האמצעים שעמדו לרשותינו על מנת למנוע אנדרלמוסיה ושעטת ההמונים אחוזי האמוק, שיכורי חדוות העצמאות הפלסטינית לעבר עמדות התצפית של צה”ל.
אופס! נותרנו משועממים! צלצולי הפעמונים נדמו, כמות דגלי פלסטין שנתלו באותו יום היו כמספרם ביום שלפני… והשגרה נותרה כשהיתה. נדמה כי אפילו הראיס הבין שחוץ מהצגה ותקשורת- דבר לא השתנה.
מאז משהו בכל זאת זז: הסכמי אוסלו, הקמת רשות, פיגועי טרור, בכיינות פלסטינית סדרתית, מבצעי חיסול קיני טרור בשכם (חומת מגן), עזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן), פה ושם עוד סבבי שיחות, בחירות בישראל…

והנה הגענו ליום כ”ט בנובמבר (29 בנובמבר 2012), וישראל כמרקחה: הראיס התורן (אבו מאזן) בפנייה נרגשת לאו”ם מבקש את הכרת העולם בפלסטין כמדינה משקיפה. מה לא עשו בישראל כדי למנוע את המהלך “ההסטורי” הזה…

ואכן קיבל הראיס מתנה (כרוניקה של תוצאה ידועה מראש): פלסטין הינה מדינה משקיפה באומות המאוחדות. אהלן וסהלן…

עכשיו, בואו נעצור רגע את הלמות התופים, הצהרות האסון ושאגות הנצחון מרמאללה: מה השתנה ביום שאחרי?
הרשות על סף קריסה, אבו מאזן הינו נשיא של כותרות ולשכה ברמאללה, מדי חודש בחודשו הרשות מנסה בצעדי יאוש לשלם משכורות למנגנון, את כיפת הסלע ממשיכים פלסטינים לפקוד תחת עיניים פקוחות של ישראל, המחסומים עדיין במקומם, ישראל ממשיכה לבנות (על אפם ועל חמתם של מדינות העולם “הנאור”), וחמאס מזכיר לראיס מי בעל הבית בעזה (ולפעמים קצת בשטחי הגדה…)

אז מה בעצם קרה? מלבד הצהרה, מחיאות כפיים ומצהלות שמחה ברמאללה, ביום שאחרי דבר לא השתנה: הרשות ממשיכה לקרטע, חלום המדינה דה-פקטו ימשיך להיות חלום, ופתיחת קו תעופה סדיר מבירות אירופה לנמל התעופה הבינ”ל הפלסטיני נותר בגדר פנטזיה לא ממומשת.

אבו מאזן שכח, כי צריך שניים לטנגו. והצד השני הוא ישראל. לא האו”ם ולא מדינות סקנדינביה, אשר נדמה כי פתרו את בעיית דגי הסלמון, התחממות כדור הארץ ושאר צרות רחמנא ליצלן, אם לשפוט על פי להיטותן לעמוד בתור כדי לחבק את הראיס…

בלי ישראל, אבו מאזן ימשיך להיות משקיף עוד שנים ארוכות. כדי להכיר במדינה יש לעבור דרך מועצת הבטחון. ומי שחושב לייסד מדינה פלסטינית כאשר הצד השני(ישראל) מחוץ לתמונה, מוזמן להירשם לחוג לקולנוע: שם לומדים לחיות בסרט…

אז כשהראיס ישוב ל”מדינת הנייר” שלו, הוא ימצא את אותן צרות של אתמול. מהצהרות לא בונים מדינה. במעשים כן, ובמקרה דנן-במו”מ עם ישראל. זה מה יש. גם אנחנו לא מתים על זה, אבל C’est la vie…
אכן צדק קהלת: אין חדש תחת השמש. רק דבר אחד השתנה: התאריך של העיתון שבישר ב-1988 את הכרזת העצמאות של פלסטין, מול התאריך של יום ה- 30 בנובמבר 2012 שבישר את קבלת פלסטין כמשקיפה באו”ם. הראיס מוזמן להמשיך להשקיף מביתו לעבר ירושלים. דגל ישראל גבוה יותר מכל דגל אחר המתנוסס בעיר הבירה של העם היהודי.
ואם באבו-דיס חשקה נפשו- יואיל נא לזכור שהדרך לשם עוברת דרך ירושלים (תרתי משמע…)

ד”ר הלל אביחי

31/3/2013: הפיון הטורקי על לוח השחמט הישראלי
“התנצלותה” של ישראל בהמשך לפרשת המרמרה הביאה, על פניה, לסיומו של משבר דיפלומטי בין ירושלים לאנקרה,כאשר ארדואן זוקף לעצמו נצחון אל מול “התרפסותה” של ירושלים, כאשר זו האחרונה נאלצה להתנצל על כי עשתה שימוש לגיטימי בזכות ההגנה העצמית, זכות טבעית המוקנית למדינה ריבונית.

הבעתי כבר בעבר את עמדתי באשר להפיכתה של ישראל למתנצלת מדופלמת, ונדמה כי לא נותר אלא להביט בעיני לוחמי השייטת ולומר להם בפשטות: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת…

מנגד, ולמרות עמדתי הנחרצת באשר לחשיבות שמירה על עקרון הריבונות הלאומית (ובעגה שכונתית: “לשמור על הכבוד”…),יש מקום להביט בפרספקטיבה רחבה יותר ולהסיק בפשטות כי בסופו של יום, המהלך הישראלי היה לא יותר מניצול מציאות עכשווית, המשחק לידיה של ישראל.

המצב בסוריה הביא את ישראל לעשות שיקול עלות/תועלת פשוט: עדיף לתת לארדואן להתהדר בנוצות טווס, ואילו ישראל תקדם אינטרסים לאומיים ברורים.

ישראל העניקה לארדואן במה ראויה לצרכי פנים, ועוד מרמרה או שתיים יביאו את ארדואן למעמד של אייקון לאומי, מותג טורקי כמו אבי טורקיה המודרנית, אטאטורק (נו טוב… קצת הגזמנו…).אם זה מה שינפח לארדואן את האגו- שיבושם לו. בינינו?
ארדואן הוא לא יותר ממנהיג שכונתי המתיימר להיות מנהיג אזורי. אם לשפוט על פי הישיגיו במהלך שנות כהונתו, קיבלנו נבחר ציבור בינוני, המבטא את מה שישראל הבינה כבר מזמן: ארדואן נובח, אך לא נושך.
ארדואן, לפי שעה, טוב לישראל. בראייה מדינית רחבה, הוא לא יותר מפיון המשחק בלוח שמחט מזרח תיכוני בו לישראל אינטרסים ברורים, והיא מניידת את שחקני האזור במידה לא מבוטלת של הצלחה, על פי האינטרסים שלה.

אז האזרח הקטן הרוויח את החזרה לרכבת האווירית לחופי אנטליה ולמלונות הכל כלול. לא בטוח שיקבלו אותנו באורז, אבל בטח ובטח חזרתם של אלפי ישראלים תסייע במשהו לסוחרי הבזארים. בשורה התחתונה: בימים כתיקונם ההתנצלות היתה איוולת.
בנסיבות המזרח תיכוניות שנוצרו, ההתנצלות היתה הרע במיעוטו. בסופו של יום, אם ההתנצלות הביאה את ארדואן להכריז על הפסקת הברוגז הדיפלומטי,שיבושם לו. לוח השחמט האזורי כאמור,ימשיך להיות מעוצב, במידה רבה, לפי מפת האינטרסים של ישראל.

ד”ר הלל אביחי

30.11.12: על כ”ט בנובמבר, פלסטין כמשקיפה, וקהלת…

בשנת 1988, בעת שירותי כחייל סדיר במשימות בט”ש בגזרת בנימין, נחרטה בזכרוני הכרזת העצמאות של הראיס (יאסר ערפאת-אבו עמאר), כשהוא ישוב מעדנות מאחורי שולחן עמוס פרחים, ומודה לאללה על הרגע ההסטורי…

תודרכנו לנהוג משנה זהירות ומנגד- לנקוט בכל האמצעים שעמדו לרשותינו על מנת למנוע אנדרלמוסיה ושעטת ההמונים אחוזי האמוק, שיכורי חדוות העצמאות הפלסטינית לעבר עמדות התצפית של צה”ל.
אופס! נותרנו משועממים! צלצולי הפעמונים נדמו, כמות דגלי פלסטין שנתלו באותו יום היו כמספרם ביום שלפני… והשגרה נותרה כשהיתה. נדמה כי אפילו הראיס הבין שחוץ מהצגה ותקשורת- דבר לא השתנה.
מאז משהו בכל זאת זז: הסכמי אוסלו, הקמת רשות, פיגועי טרור, בכיינות פלסטינית סדרתית, מבצעי חיסול קיני טרור בשכם (חומת מגן), עזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן), פה ושם עוד סבבי שיחות, בחירות בישראל…

והנה הגענו ליום כ”ט בנובמבר (29 בנובמבר 2012), וישראל כמרקחה: הראיס התורן (אבו מאזן) בפנייה נרגשת לאו”ם מבקש את הכרת העולם בפלסטין כמדינה משקיפה. מה לא עשו בישראל כדי למנוע את המהלך “ההסטורי” הזה…

ואכן קיבל הראיס מתנה (כרוניקה של תוצאה ידועה מראש): פלסטין הינה מדינה משקיפה באומות המאוחדות. אהלן וסהלן…

עכשיו, בואו נעצור רגע את הלמות התופים, הצהרות האסון ושאגות הנצחון מרמאללה: מה השתנה ביום שאחרי?
הרשות על סף קריסה, אבו מאזן הינו נשיא של כותרות ולשכה ברמאללה, מדי חודש בחודשו הרשות מנסה בצעדי יאוש לשלם משכורות למנגנון, את כיפת הסלע ממשיכים פלסטינים לפקוד תחת עיניים פקוחות של ישראל, המחסומים עדיין במקומם, ישראל ממשיכה לבנות (על אפם ועל חמתם של מדינות העולם “הנאור”), וחמאס מזכיר לראיס מי בעל הבית בעזה (ולפעמים קצת בשטחי הגדה…)

אז מה בעצם קרה? מלבד הצהרה, מחיאות כפיים ומצהלות שמחה ברמאללה, ביום שאחרי דבר לא השתנה: הרשות ממשיכה לקרטע, חלום המדינה דה-פקטו ימשיך להיות חלום, ופתיחת קו תעופה סדיר מבירות אירופה לנמל התעופה הבינ”ל הפלסטיני נותר בגדר פנטזיה לא ממומשת.

אבו מאזן שכח, כי צריך שניים לטנגו. והצד השני הוא ישראל. לא האו”ם ולא מדינות סקנדינביה, אשר נדמה כי פתרו את בעיית דגי הסלמון, התחממות כדור הארץ ושאר צרות רחמנא ליצלן, אם לשפוט על פי להיטותן לעמוד בתור כדי לחבק את הראיס…

בלי ישראל, אבו מאזן ימשיך להיות משקיף עוד שנים ארוכות. כדי להכיר במדינה יש לעבור דרך מועצת הבטחון. ומי שחושב לייסד מדינה פלסטינית כאשר הצד השני(ישראל) מחוץ לתמונה, מוזמן להירשם לחוג לקולנוע: שם לומדים לחיות בסרט…

אז כשהראיס ישוב ל”מדינת הנייר” שלו, הוא ימצא את אותן צרות של אתמול. מהצהרות לא בונים מדינה. במעשים כן, ובמקרה דנן-במו”מ עם ישראל. זה מה יש. גם אנחנו לא מתים על זה, אבל C’est la vie…
אכן צדק קהלת: אין חדש תחת השמש. רק דבר אחד השתנה: התאריך של העיתון שבישר ב-1988 את הכרזת העצמאות של פלסטין, מול התאריך של יום ה- 30 בנובמבר 2012 שבישר את קבלת פלסטין כמשקיפה באו”ם. הראיס מוזמן להמשיך להשקיף מביתו לעבר ירושלים.
דגל ישראל גבוה יותר מכל דגל אחר המתנוסס בעיר הבירה של העם היהודי.
ואם באבו-דיס חשקה נפשו- יואיל נא לזכור שהדרך לשם עוברת דרך ירושלים (תרתי משמע…)

ד”ר הלל אביחי

31/3/2013: הפיון הטורקי על לוח השחמט הישראלי
“התנצלותה” של ישראל בהמשך לפרשת המרמרה הביאה, על פניה, לסיומו של משבר דיפלומטי בין ירושלים לאנקרה,כאשר ארדואן זוקף לעצמו נצחון אל מול “התרפסותה” של ירושלים, כאשר זו האחרונה נאלצה להתנצל על כי עשתה שימוש לגיטימי בזכות ההגנה העצמית, זכות טבעית המוקנית למדינה ריבונית.

הבעתי כבר בעבר את עמדתי באשר להפיכתה של ישראל למתנצלת מדופלמת, ונדמה כי לא נותר אלא להביט בעיני לוחמי השייטת ולומר להם בפשטות: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת…

מנגד, ולמרות עמדתי הנחרצת באשר לחשיבות שמירה על עקרון הריבונות הלאומית (ובעגה שכונתית: “לשמור על הכבוד”…),יש מקום להביט בפרספקטיבה רחבה יותר ולהסיק בפשטות כי בסופו של יום, המהלך הישראלי היה לא יותר מניצול מציאות עכשווית, המשחק לידיה של ישראל.

המצב בסוריה הביא את ישראל לעשות שיקול עלות/תועלת פשוט: עדיף לתת לארדואן להתהדר בנוצות טווס, ואילו ישראל תקדם אינטרסים לאומיים ברורים.

ישראל העניקה לארדואן במה ראויה לצרכי פנים, ועוד מרמרה או שתיים יביאו את ארדואן למעמד של אייקון לאומי, מותג טורקי כמו אבי טורקיה המודרנית, אטאטורק (נו טוב… קצת הגזמנו…).אם זה מה שינפח לארדואן את האגו- שיבושם לו. בינינו? ארדואן הוא לא יותר ממנהיג שכונתי המתיימר להיות מנהיג אזורי.
אם לשפוט על פי הישיגיו במהלך שנות כהונתו, קיבלנו נבחר ציבור בינוני, המבטא את מה שישראל הבינה כבר מזמן: ארדואן נובח, אך לא נושך. ארדואן, לפי שעה, טוב לישראל. בראייה מדינית רחבה, הוא לא יותר מפיון המשחק בלוח שמחט מזרח תיכוני בו לישראל אינטרסים ברורים, והיא מניידת את שחקני האזור במידה לא מבוטלת של הצלחה, על פי האינטרסים שלה.

אז האזרח הקטן הרוויח את החזרה לרכבת האווירית לחופי אנטליה ולמלונות הכל כלול. לא בטוח שיקבלו אותנו באורז, אבל בטח ובטח חזרתם של אלפי ישראלים תסייע במשהו לסוחרי הבזארים. בשורה התחתונה: בימים כתיקונם ההתנצלות היתה איוולת. בנסיבות המזרח תיכוניות שנוצרו, ההתנצלות היתה הרע במיעוטו. בסופו של יום, אם ההתנצלות הביאה את ארדואן להכריז על הפסקת הברוגז הדיפלומטי,שיבושם לו. לוח השחמט האזורי כאמור,ימשיך להיות מעוצב, במידה רבה, לפי מפת האינטרסים של ישראל.

ד”ר הלל אביחי

30.11.12: על כ”ט בנובמבר, פלסטין כמשקיפה, וקהלת…

בשנת 1988, בעת שירותי כחייל סדיר במשימות בט”ש בגזרת בנימין, נחרטה בזכרוני הכרזת העצמאות של הראיס (יאסר ערפאת-אבו עמאר), כשהוא ישוב מעדנות מאחורי שולחן עמוס פרחים, ומודה לאללה על הרגע ההסטורי…

תודרכנו לנהוג משנה זהירות ומנגד- לנקוט בכל האמצעים שעמדו לרשותינו על מנת למנוע אנדרלמוסיה ושעטת ההמונים אחוזי האמוק, שיכורי חדוות העצמאות הפלסטינית לעבר עמדות התצפית של צה”ל.
אופס! נותרנו משועממים! צלצולי הפעמונים נדמו, כמות דגלי פלסטין שנתלו באותו יום היו כמספרם ביום שלפני… והשגרה נותרה כשהיתה. נדמה כי אפילו הראיס הבין שחוץ מהצגה ותקשורת- דבר לא השתנה.
מאז משהו בכל זאת זז: הסכמי אוסלו, הקמת רשות, פיגועי טרור, בכיינות פלסטינית סדרתית, מבצעי חיסול קיני טרור בשכם (חומת מגן), עזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן), פה ושם עוד סבבי שיחות, בחירות בישראל…

והנה הגענו ליום כ”ט בנובמבר (29 בנובמבר 2012), וישראל כמרקחה: הראיס התורן (אבו מאזן) בפנייה נרגשת לאו”ם מבקש את הכרת העולם בפלסטין כמדינה משקיפה. מה לא עשו בישראל כדי למנוע את המהלך “ההסטורי” הזה…

ואכן קיבל הראיס מתנה (כרוניקה של תוצאה ידועה מראש): פלסטין הינה מדינה משקיפה באומות המאוחדות. אהלן וסהלן…

עכשיו, בואו נעצור רגע את הלמות התופים, הצהרות האסון ושאגות הנצחון מרמאללה: מה השתנה ביום שאחרי?
הרשות על סף קריסה, אבו מאזן הינו נשיא של כותרות ולשכה ברמאללה, מדי חודש בחודשו הרשות מנסה בצעדי יאוש לשלם משכורות למנגנון, את כיפת הסלע ממשיכים פלסטינים לפקוד תחת עיניים פקוחות של ישראל, המחסומים עדיין במקומם, ישראל ממשיכה לבנות (על אפם ועל חמתם של מדינות העולם “הנאור”), וחמאס מזכיר לראיס מי בעל הבית בעזה (ולפעמים קצת בשטחי הגדה…)

אז מה בעצם קרה? מלבד הצהרה, מחיאות כפיים ומצהלות שמחה ברמאללה, ביום שאחרי דבר לא השתנה: הרשות ממשיכה לקרטע, חלום המדינה דה-פקטו ימשיך להיות חלום, ופתיחת קו תעופה סדיר מבירות אירופה לנמל התעופה הבינ”ל הפלסטיני נותר בגדר פנטזיה לא ממומשת.

אבו מאזן שכח, כי צריך שניים לטנגו. והצד השני הוא ישראל. לא האו”ם ולא מדינות סקנדינביה, אשר נדמה כי פתרו את בעיית דגי הסלמון, התחממות כדור הארץ ושאר צרות רחמנא ליצלן, אם לשפוט על פי להיטותן לעמוד בתור כדי לחבק את הראיס…

בלי ישראל, אבו מאזן ימשיך להיות משקיף עוד שנים ארוכות. כדי להכיר במדינה יש לעבור דרך מועצת הבטחון. ומי שחושב לייסד מדינה פלסטינית כאשר הצד השני(ישראל) מחוץ לתמונה, מוזמן להירשם לחוג לקולנוע: שם לומדים לחיות בסרט…

אז כשהראיס ישוב ל”מדינת הנייר” שלו, הוא ימצא את אותן צרות של אתמול. מהצהרות לא בונים מדינה. במעשים כן, ובמקרה דנן-במו”מ עם ישראל. זה מה יש. גם אנחנו לא מתים על זה, אבל C’est la vie…
אכן צדק קהלת: אין חדש תחת השמש. רק דבר אחד השתנה: התאריך של העיתון שבישר ב-1988 את הכרזת העצמאות של פלסטין, מול התאריך של יום ה- 30 בנובמבר 2012 שבישר את קבלת פלסטין כמשקיפה באו”ם.
הראיס מוזמן להמשיך להשקיף מביתו לעבר ירושלים. דגל ישראל גבוה יותר מכל דגל אחר המתנוסס בעיר הבירה של העם היהודי.
ואם באבו-דיס חשקה נפשו- יואיל נא לזכור שהדרך לשם עוברת דרך ירושלים (תרתי משמע…)

ד”ר הלל אביחי

31/3/2013: הפיון הטורקי על לוח השחמט הישראלי
“התנצלותה” של ישראל בהמשך לפרשת המרמרה הביאה, על פניה, לסיומו של משבר דיפלומטי בין ירושלים לאנקרה,כאשר ארדואן זוקף לעצמו נצחון אל מול “התרפסותה” של ירושלים, כאשר זו האחרונה נאלצה להתנצל על כי עשתה שימוש לגיטימי בזכות ההגנה העצמית, זכות טבעית המוקנית למדינה ריבונית.

הבעתי כבר בעבר את עמדתי באשר להפיכתה של ישראל למתנצלת מדופלמת, ונדמה כי לא נותר אלא להביט בעיני לוחמי השייטת ולומר להם בפשטות: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת…

מנגד, ולמרות עמדתי הנחרצת באשר לחשיבות שמירה על עקרון הריבונות הלאומית (ובעגה שכונתית: “לשמור על הכבוד”…),יש מקום להביט בפרספקטיבה רחבה יותר ולהסיק בפשטות כי בסופו של יום, המהלך הישראלי היה לא יותר מניצול מציאות עכשווית, המשחק לידיה של ישראל.

המצב בסוריה הביא את ישראל לעשות שיקול עלות/תועלת פשוט: עדיף לתת לארדואן להתהדר בנוצות טווס, ואילו ישראל תקדם אינטרסים לאומיים ברורים.

ישראל העניקה לארדואן במה ראויה לצרכי פנים, ועוד מרמרה או שתיים יביאו את ארדואן למעמד של אייקון לאומי, מותג טורקי כמו אבי טורקיה המודרנית, אטאטורק (נו טוב… קצת הגזמנו…).אם זה מה שינפח לארדואן את האגו- שיבושם לו. בינינו? ארדואן הוא לא יותר ממנהיג שכונתי המתיימר להיות מנהיג אזורי. אם לשפוט על פי הישיגיו במהלך שנות כהונתו, קיבלנו נבחר ציבור בינוני, המבטא את מה שישראל הבינה כבר מזמן: ארדואן נובח, אך לא נושך. ארדואן, לפי שעה, טוב לישראל.
בראייה מדינית רחבה, הוא לא יותר מפיון המשחק בלוח שמחט מזרח תיכוני בו לישראל אינטרסים ברורים, והיא מניידת את שחקני האזור במידה לא מבוטלת של הצלחה, על פי האינטרסים שלה.

אז האזרח הקטן הרוויח את החזרה לרכבת האווירית לחופי אנטליה ולמלונות הכל כלול. לא בטוח שיקבלו אותנו באורז, אבל בטח ובטח חזרתם של אלפי ישראלים תסייע במשהו לסוחרי הבזארים. בשורה התחתונה: בימים כתיקונם ההתנצלות היתה איוולת.
בנסיבות המזרח תיכוניות שנוצרו, ההתנצלות היתה הרע במיעוטו. בסופו של יום, אם ההתנצלות הביאה את ארדואן להכריז על הפסקת הברוגז הדיפלומטי,שיבושם לו. לוח השחמט האזורי כאמור,ימשיך להיות מעוצב, במידה רבה, לפי מפת האינטרסים של ישראל.

ד”ר הלל אביחי

30.11.12: על כ”ט בנובמבר, פלסטין כמשקיפה, וקהלת…

בשנת 1988, בעת שירותי כחייל סדיר במשימות בט”ש בגזרת בנימין, נחרטה בזכרוני הכרזת העצמאות של הראיס (יאסר ערפאת-אבו עמאר), כשהוא ישוב מעדנות מאחורי שולחן עמוס פרחים, ומודה לאללה על הרגע ההסטורי…

תודרכנו לנהוג משנה זהירות ומנגד- לנקוט בכל האמצעים שעמדו לרשותינו על מנת למנוע אנדרלמוסיה ושעטת ההמונים אחוזי האמוק, שיכורי חדוות העצמאות הפלסטינית לעבר עמדות התצפית של צה”ל.
אופס! נותרנו משועממים! צלצולי הפעמונים נדמו, כמות דגלי פלסטין שנתלו באותו יום היו כמספרם ביום שלפני… והשגרה נותרה כשהיתה. נדמה כי אפילו הראיס הבין שחוץ מהצגה ותקשורת- דבר לא השתנה.
מאז משהו בכל זאת זז: הסכמי אוסלו, הקמת רשות, פיגועי טרור, בכיינות פלסטינית סדרתית, מבצעי חיסול קיני טרור בשכם (חומת מגן), עזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן), פה ושם עוד סבבי שיחות, בחירות בישראל…

והנה הגענו ליום כ”ט בנובמבר (29 בנובמבר 2012), וישראל כמרקחה: הראיס התורן (אבו מאזן) בפנייה נרגשת לאו”ם מבקש את הכרת העולם בפלסטין כמדינה משקיפה. מה לא עשו בישראל כדי למנוע את המהלך “ההסטורי” הזה…

ואכן קיבל הראיס מתנה (כרוניקה של תוצאה ידועה מראש): פלסטין הינה מדינה משקיפה באומות המאוחדות. אהלן וסהלן…

עכשיו, בואו נעצור רגע את הלמות התופים, הצהרות האסון ושאגות הנצחון מרמאללה: מה השתנה ביום שאחרי?
הרשות על סף קריסה, אבו מאזן הינו נשיא של כותרות ולשכה ברמאללה, מדי חודש בחודשו הרשות מנסה בצעדי יאוש לשלם משכורות למנגנון, את כיפת הסלע ממשיכים פלסטינים לפקוד תחת עיניים פקוחות של ישראל, המחסומים עדיין במקומם, ישראל ממשיכה לבנות (על אפם ועל חמתם של מדינות העולם “הנאור”), וחמאס מזכיר לראיס מי בעל הבית בעזה (ולפעמים קצת בשטחי הגדה…)

אז מה בעצם קרה? מלבד הצהרה, מחיאות כפיים ומצהלות שמחה ברמאללה, ביום שאחרי דבר לא השתנה: הרשות ממשיכה לקרטע, חלום המדינה דה-פקטו ימשיך להיות חלום, ופתיחת קו תעופה סדיר מבירות אירופה לנמל התעופה הבינ”ל הפלסטיני נותר בגדר פנטזיה לא ממומשת.

אבו מאזן שכח, כי צריך שניים לטנגו. והצד השני הוא ישראל. לא האו”ם ולא מדינות סקנדינביה, אשר נדמה כי פתרו את בעיית דגי הסלמון, התחממות כדור הארץ ושאר צרות רחמנא ליצלן, אם לשפוט על פי להיטותן לעמוד בתור כדי לחבק את הראיס…

בלי ישראל, אבו מאזן ימשיך להיות משקיף עוד שנים ארוכות. כדי להכיר במדינה יש לעבור דרך מועצת הבטחון. ומי שחושב לייסד מדינה פלסטינית כאשר הצד השני(ישראל) מחוץ לתמונה, מוזמן להירשם לחוג לקולנוע: שם לומדים לחיות בסרט…

אז כשהראיס ישוב ל”מדינת הנייר” שלו, הוא ימצא את אותן צרות של אתמול. מהצהרות לא בונים מדינה. במעשים כן, ובמקרה דנן-במו”מ עם ישראל. זה מה יש. גם אנחנו לא מתים על זה, אבל C’est la vie…
אכן צדק קהלת: אין חדש תחת השמש. רק דבר אחד השתנה: התאריך של העיתון שבישר ב-1988 את הכרזת העצמאות של פלסטין, מול התאריך של יום ה- 30 בנובמבר 2012 שבישר את קבלת פלסטין כמשקיפה באו”ם. הראיס מוזמן להמשיך להשקיף מביתו לעבר ירושלים. דגל ישראל גבוה יותר מכל דגל אחר המתנוסס בעיר הבירה של העם היהודי.
ואם באבו-דיס חשקה נפשו- יואיל נא לזכור שהדרך לשם עוברת דרך ירושלים (תרתי משמע…)

ד”ר הלל אביחי

15.11.12: מבצע עמוד ענן: שקט! משתגעים!

כאשר הרנן קורטז, כובש ארץ האצטקים, שרף את אוניותיו אל מול האויב המבוצר באי, היו מי שחשבו כי הוא השתגע. בדיעבד, היה זה מהלך מבריק, שנועד להעביר מסר כפול, ברור ואחיד הן לאויביו והן לחייליו: הצהרת כוונותיו בדבר נחישותו להלחם עד השלמת המשימה.

מאז כיבוש ארץ האצטקים, חלפו מאות שנים אולם המציאות נותרה כשהיתה: עימותים בין מדינות אך בעיקר בין מדינות מול גופים תת-מדינתיים.

המציאות לפיה עימותים צבאיים מתקיימים במציאות א-סימטרית (מדינה מול ארגון טרור), היא-היא המציאות שתחילתה עם דמדומי המילניום השני, והתעצמותה במילניום השלישי.

חוקרי תורת המשחקים מכירים היטב מציאות שכזו. ובמציאות שכזו, עימות א-סימטרי מחיייב תגובה א-סימטרית.

החלטתן של ממשלות ישראל להתאהב במושג “הכלה”, בכל הקשור למציאות הבלתי מתקבלת על הדעת בישובי עוטף עזה וערי הדרום, מחייבת את הקברניטים לאמץ ולו במעט את החשיבה המתבקשת מתורת המשחקים. בשפת הרחוב מכנים זאת “בעל הבית השתגע”. מתברר כי תופעה זו, על אף תדמיתה הלא מחמיאה, הרי שיש לה שורשים של חשיבה רציונלית, אשר בבסיסה: יש צורך באימוץ אסטרטגיית הרתעה המעבירה מסר לצד השני: יש לכם עסק עם משוגע. אל תתעסקו איתנו.

מבצע עופרת יצוקה תאם בתחילתו את אימוץ גישת “בעל הבית השתגע”: תקיפות מסיביות, משם-מקום, לאור יום, לא צפויות, כירורגיות, ללא יכולת לצד השני להבין מה קורה. ואולם, כמו במקרים קודמים, ה”סיפתח” מתוזמן להפליא, הסיום-החמצה גדולה.

שלל נסיבות, אמירות שחוקות בנוסח “לחץ בינלאומי”/דעת קהל” עושות את שלהן, ותושבי הדרום משלמים את מחיר ההכלה במקרה הרע, ואי-השלמת המשימה במקרה הטוב.

כאשר העימות הינו א-סימטרי, קרי :מדינה ריבונית/דמוקרטית וצבא הממלא הנחיות של דרג מדיני, מול ישות טרור תת-מדינתית, גם התגובה חייבת להיות א-סימטרית.

וזו בדיוק המשמעות של אימוץ גישת בעל הבית השתגע: נקיטת פעולות לא צפויות, בסבבים קצרים אך מתמשכים, כולל הרחבת /החרפת התגובה הכוללת פגיעה במטרות דוממות/מהלכות אשר אך אתמול היתה לגביהן “הבנה”(שמעולם לא סוכם עליה בכתב…) כי הן חסינות. לא עוד.

לצה”ל ארסנל שלם של מטרות, ויכולות טכנולוגיות ואנושיות מגוונות. כל שנדרש, כמתבקש במדינה דמוקרטית, הוא החלטה אמיצה, שוברת שגרה של הדרג המדיני.
אל דאגה: הצבא יישאר שפוי, תנו לדרג המדיני להשתגע. אולי לא תשקוט הארץ ארבעים שנה, אך נסתפק בארבע שנים של שקט, עד לשגעון הבא…

** הערת סיום: השמדת מאגר טילי הזילזל של חיזבללה במלחמת לבנון השנייה, ופגיעה אנושה במערך טילי הפא’גר של חמאס במבצע עמוד ענן, מחייבים הצדעה לחיל האוויר, למודיעין ולשב”כ. אך שאלה אחת נותרה פתוחה: האם דין ירי פאג’ר למדינת תל אביב כדין טיל גראד הנורה לעבר אשדוד,אשקלון, נתיבות או באר שבע??? מה שהחל בפצמ”ר, גלש לקסאם, זלג לגראד, ונדמה כי עולם כמנהגו נוהג. שאפו לכיפת ברזל, אך איני יכול שלא לתהות: מדוע חיכינו עד לפאג’ר???
לקורא הנאור הפתרונים…

ד”ר הלל אביחי

05/10/2012: מה יש לכם מפרסים? יש צרות אחרות…

העיסוק החרדתי, היומיומי בסוגיית הגרעין האירני עשוי ברבות הימים להיות מודל, משל ומופת ליכולתם של קברניטים (=מנהיגים) לתעל הלכי רוח לאומיים לכאן ולכאן, ולא רק בשל הדאגה המוצדקת יש לומר, אך המוגזמת, בהשוואה לשלל הבעיות האחרות הניצבות בפני מדינת ישראל מאז הקמתה.

אז כדאי לעשות קצת סדר בדברים:

א: הצהרות נפוחות של גנרלים פרסיים מטעם עצמם ושל מנהיג שיעי עב זקן ככל שיהיה בדבר “השמדתה של ישראל תוך 24 שעות” מעידות על אובדן עשתונות בבירת פרס (שלא להזכיר את ירי הנ”מ שביצע הצבא האירני כנגד מטוסיו-שלו במסגרת הפניקה שאחזה בו בהמשך ל”טיפולה” של מדינה מזרח תיכונית [לפי פרסומים זרים…] במתקן סורי בדיר א-אזור,כמה שנראה כנסיון חובבני לחקות את מפעל הטקסטיל שבפאתי דימונה…*).

ב: בין הצהרה ובין מעשה המרחק רב: חימוש טיל בראש נפץ גרעיני אינו דומה להחלפת גלגל במכונית. מדובר בפעולה מורכבת הדורשת זמן, טכנולוגיה ומשאבים.

ג: הרציונל שבשגעון: עד כמה שהדבר יישמע תמוה, הרי שההנהגה האירנית, על שלל התבטאויותיה ונבואותיה המשיחיות, עדיין פועלת במרחב של אינטרס לאומי. אינטרס לאומי זה מבוסס על שיקולים רציונליים. רציונל מעין זה מוכר היטב גם לעכבר המחילות היושב בדחייה של ביירות (נסרללה).

ד: לישראל יכולות הגנה והתקפה העולות עשרות מונים על אלו המצויות בידי משטר היאתוללות. מאזן האימה עומד לטובתה של ישראל.

ה: גם אם תתקבל החלטה אירנית על שיגור טיל גרעיני לישראל (סבירות קיימת), הרי שהוא ייורט עוד טרם הגעתו לישראל (סבירות גבוהה) אך בתרחיש הגרוע ביותר-היה ויתפוצץ במדינת תל אביב או במרחבי הנגב או בשדות המרעה שבצפון (כל התרחישים אפשריים), הרי אין ביכולתו להשמיד את המדינה. הפניקה האוחזת בקרב אזרחי ישראל נובעת, בין היתר, מדיס-אינפורמציה ובמובן מסוים מחוסר הבנה אודות נשק גרעיני. נכון- הנזק שיכול להיגרם מטיל גרעיני הינו עצום אך בין זה ובין היעלמותה של ישראל- הדרך עוד ארוכה.

אז למה בעצם אנו כה מודאגים?

אם נביט בפיקחון סביבנו, נראה צרות גדולות יותר מהאיום הפרסי:

1.הנשק הכימי הנמצא בידי “ידידותיה” של ישראל (כגון סוריה…). די להזכיר כי סוריה מחזיקה באחד ממאגרי הנשק הכימי הגדולים בעולם. בהיעדר יכולת גרעינית- ישנה היכולת הכימית. כל בוגר פקולטה של אוניברסיטה בינונית יכול להיות השטן המקומי הבא בדמותם של אמצעים להשמדה המונית. שיגור טיל כימי פשוט עשרות מונים משיגור טיל בעל ראש נפץ גרעיני.

2. הרוח הסונית הפונדמנטליסטית המנשבת מארץ הפרעונים-תוצאת האביב הערבי שהביא להדחת מובראק והמלכת מורסי –איש תנועת האחים המוסלמים.

3. הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כן- מה לעשות- העניין המאוס הזה חי, נושם ובועט. הסכנה הדמוגרפית מסוכנת יותר מהשיהאב האירני.

4. חיזבללה מעבר לגדר עוצמתי יותר מכל ארגון טרור שהורגלנו אליו. ליתר דיוק- הארגון הזה הוא כבר לא ארגון טרור בלבד, אלא ישות סמי-ריבונית המורכבת מיסוד פוליטי-אזרחי ויסוד צבאי. אלף רקטות הנורות סימולטנית מלבנון יוצרות אפקט פסיכולוגי גדול יותר מאיזה שיהאב עם או בלי ראש נפץ גרעיני אי שם במרחבי ממלכת פרס.

4.צמצום הפער הטכנולוגי בינינו לבין “שכנינו” נוגס בעליונות הישראלית בתחומי הפיתוחים הטכנולוגיים.

5. צרות מבית: חברה, כלכלה, יחסי דת-מדינה… לא חסר. תאמינו לי…

אנו מטבענו, עם חרדתי. כל חצי יובל קם לו איזה המן מודרני המכניס את מדינת הציונים לחלק מאג’נדת ההשרדות שלו. מוות לישראל הוא לחם חוקו של האירני והקטליזטור של החיזבלון שמעבר לגדר. הוסף על כך את הצלחת ההנהגה הישראלית להעלות את הנושא האירני על ראש שמחת העולם הנאור וקיבלנו שישו ושמחו חרדתי עד אובדן עשתונות. נפלנו קצת על הראש.
ישראל נתונה בסכנה קיומית משחר הקמתה. הצבא המצרי אינו הצבא של תבוסת 67′, חמאס אינו עוד תנועה חברתית בלתי מזיקה (כפי שהיתה עם הקמתה),והראיס מרמללה האמור להביא לקץ הסכסוך (חזון אחרית הימים…)
ושאיש אינו יודע מה הוא עושה בכל שנות ישיבתו במוקטעה (מה שכן- נדמה לי שצמחו לו עוד כמה שערות לבנות.
ככה זה כשמתעסקים עם זוטות במקום עם מהות). כאילו שאין לנו צרות אחרות. הסכנה היחידה מהכוון הפרסי היא שבאמת נתחיל להאמין לאיומים של אחמניג’אד.

אמת, אמר פעם אדם חכם כי מוטב לקחת יותר ברצינות מילים של אויב מאשר הבטחות של ידיד, ואולם נדמה שהפניקה קצת עולה על גדותיה. בין רצינות ובין פניקה- המרחק רב.

תאמינו לי- יש לנו מספיק צרות גם בלעדי הפרסי. עם הצרות מכוונה של טהראן יודעים בישראל איך לטפל גם בלי זריעת פניקה. תשאלו את הצנטריפוגות שהשתגעו במתקני הגרעין באיראן, את “המדענים” שעלו בסערה השמיימה בתאונות מוזרות ועוד איזו תולעת שמצאה את דרכה למחשבי מתקני הגרעין באיראן (נכנסה לאיראן בלי דרכון). אולי איזה אחד קוראים לו מאיר דגן יכול לתת הסבר לתופעות המסתוריות הללו… ויש עוד כמה תופעות “על טבעיות” נוספות בארסנל הפטנטים של הראש היהודי.

אז איך אומרים אצלינו? בחייאת, תרגיעו..

*.דו”ח סודי של הפנטגון דיווח כי בשנת 2007 מערכות נ”מ אירניות ירו בטעות על מטוסים אירניים, בחושבם כי מדובר בהתקפת פתע אווירית של ישראל, בהמשך לתקיפת הכור הסורי ביר א-זור.

ד”ר הלל אביחי

21/08/2012: סיני כמשל: כך עושים צחוק מהעבודה

השעון המעורר אשר העיר את ההנהגה בקהיר משנתה (או מאין-אונותה), בהמשך לנסיון הפיגוע בכרם שלום מהווה דוגמא ומופת למשמעות של כיבוד הסכמים בין החתן, הכלה והשושבין: ישראל,מצרים וארה”ב.
הסכם השלום עם מצרים אשר נחגג ברוב פאר והדר על מדשאות הבית הלבן, כולל הסדרים צבאיים אשר עיקרם: פירוזה של סיני מנשק מצרי מוגדר כולל הסכמה באשר לאופי וכמות אנשי הבטחון הרשאים להימצא בחצי האי.

כל שינוי בסטטוס הצבאי ובכלל זה: כניסה של כוחות צבא לאזור, מחייב הסכמה מראש של הצד שכנגד. כך היה כאשר מצרים קידמה כוחות שיטור/צבא לאזור רפיח כדי להתמודד עם צנרת הדיוטי-פרי של שלטון חמאס בעזה ( מנהרות ציר פילדלפי).
מנגד, הכנסת טנקים, כלי טיס ואמצעי לחימה מסיביים אל תוך סיני במסגרת תכניתה של קהיר למיגור קני הטרור האיסלמיסטי השורץ שם (“מבצע הנשר”), וזאת ללא תאום מוקדם והסכמה של ישראל למהלך, הינה מהלך אשר אמור להדליק נורות אדומות בישראל, מעין סיפתח לאופי ההנהגה המצרית החדשה, בהנהגתו של איש האחים המוסלמים-מורסי.

גם אם כוונתה של קהיר רצויה, הרי שמעשיה אינם מקובלים. הכנסת כוחות וציוד צבאי לסיני, בניגוד להסכם השלום עם ישראל, הינה פעולה חד-צדדית מסוכנת, עליה מיהר להתריע דניס רוס, מי ששימש כשליח מיוחד למזרח התיכון, בקובעו כי מהלכיה של מצרים מחייבים הבהרה כי הישנות מעשים שכאלו, תסכן את הסיוע האמריקני למצרים, העומד על סך 1.3 מיליארד $ בשנה.

והיכן קולה של ירושלים? נדמה כי השושבין (ארה”ב של אמריקה) מודאג יותר מהחתן (ישראל), בכל הקשור להפרת הסכם השלום מצד מצרים, שאם לא כן, מדוע קולה של ישראל לא נשמע?
דומה כי שתיקתה של ישראל, או תגובתה הרופסת המוצאת את ביטויה במשפטים נבובים אודות הצורך לפעול ברגישות מול השלטון המצרי, מעצימה את תחושת הזילות בכל הקשור לעקרון כיבוד הסכמים בכלל, וביחסים בין אומת הפרעונים לבין העם אשר יצא מעבדות לחירות, אך מתקשה להגן על חירותו –שלו…

ניתן רק לשער כיצד מצרים היתה נוהגת, לו היתה ישראל מפרה ולו פסיק מהסכם השלום…

ובישראל? לו היו מפנים אחוז בודד מההתבטאויות בנושא האירני לטובת העמדת גברדיית ההנהגה המצרית במקומה, ייתכן והיינו משיבים לעצמינו ולו במעט, את כבודנו הלאומי אשר נרמס בשיטתיות והופך לכלי ריק מתוכן, בכל הקשור ליחסינו עם אומת הפרעונים מדרום.

מי שמכניס היום טנק לסיני ללא תאום עם ישראל, יכניס מחר לשם ארמיה משוריינת.
בקצב הזה, סגירת תעלת סואץ בפני תנועת שיט ישראלית אינה מדע בדיוני.
אסטרטגיית צעד אחרי צעד בדרך לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, תחילתה בצעד טקטי, יזום ומתוכנן היטב.
לצעדיה של קהיר יש שתי פרשנויות: או שהם מנסים את ישראל, או שהם מצפצפים עליה. תהא הסיבה אשר תהא, על ישראל מוטלת החובה להבהיר לחתן את מה שהשושבין קלט כבר מזמן:
1. Pacta Sunt Servanda (הסכמים יש לכבד)

2.ללא הדולר האמריקני, המצרים ייאלצו להשביע את רעבונם בהררי דיונות החול של סיני
שהרי אידאולוגיה פונדמנטליסטית אינה יכולה להתקיים על בטן ריקה.

ד”ר הלל אביחי

18/06/2012: טאבה, סיני, מבחן הריבונות ומדד היחסיות

שרידי טילי הגראד שנמצאו בסוף השבוע האחרון בעובדה ובפאתי מצפה רמון, ואשר נורו, ע”פ הערכות של גורמי הבטחון, מצפון סיני, מעלים ביתר שאת את שאלת החלת הריבונות המצרית במרחבי סיני.

בטרם יבשה הדיו, והנה התבשרנו על תקרית ירי בגבול ישראל-מצרים, בקרבת קדש ברנע (18/6/2012).

ואם לא דיו בכך- פיגוע הדמים בכביש 12 בואכה אילת ב- 18 באוגוסט 2011, מחייבים דיון נוקב, אך לא פחות מכך-אמירה ברורה מצידה של ישראל באשר להפרת ריבונות סדרתית מגבולה של מצרים.

השאלה המתבקשת: האם ריבונות של מדינה הינה אחד מאבני היסוד של אומה, או שמא מדובר בפיון על לוח השחמט הניתן לתמרון אד-הוק, ואשר מעלה תהיות אודות כרסום הרתעתי אשר תוצאותיו- מי ישורינו.

בהמשך להסכם השלום עם מצרים, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר למקום הגבול בטאבה. הצדדים נאותו להגיע לבוררות, בין היתר, בשל התעקשותה של מצרים שלא לוותר על גרגר חול אחד מהאדמה עליה היא טוענת לבעלות.

הצהרות מתלהמות בסגנון “לא נוותר על אף גרגר חול של אדמה מצרית” משתלבות היטב בהסטוריית הסכסוך הישראלי-מצרי. אמירה כעין זו צוטטה מפיו של הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת, בטרם החלו שיחות השלום בין ישראל ומצרים.

אמירות מעין אלו, משתלבות היטב במדיניותה של מצרים הנשענת על תמהיל של כבוד לאומי, שאיפה להיות עמוד האש שלפני המחנה בכל הקשור למדיניות חוץ תוך נסיון לשמר את מעמדה בעולם הערבי, וכלה במדיניות אשר נועדה לצרכי פנים.

תוצאת הליך הבוררות ידועה לנו: ישראל נאלצה לסגת מטאבה, וכל נסיונותיה של ישראל להגיע להבנות כאלו ואחרות הושבו ריקם. הרי כבוד מצרי הוא טאבו…

ומטאבה לסיני: התרופפות רסן השלטון בסיני אינו דבר חדש. בישראל הפנימו זאת, ויש להניח כי דאגתה של ישראל באשר למתרחש בסיני הועברה לגורמים הרלוונטיים בקהיר, כרגיל- בדיסקרטיות יתרה ובהליכה על ביצים שלא להרגיז חלילה את מקבלי ההחלטות בקהיר.
עם זאת, דומה כי דאגתה של ישראל נותרה ללא מענה: פיגוע הדמים בכביש 12, טילי הגראד שנורו מסיני, וכלה- בפיגוע הירי בו קיפח את חייו אזרח ישראלי בגבול ישראל מצרים בפיתחת ניצנה –קדש ברנע, מעלים את השאלה: מה בכוונתה של ישראל לעשות בנדון?

סביר להניח כי ישראל תשלוף מאמתחתה את ארסנל התרוצים מדוע עליה לשבת בשקט: המצב השברירי במצרים (אימתי לא היה מצב שברירי במצרים????), הרצון לשמר את השלום (טיעון שחוק הגובל במיאוס) וכמובן-לא לתת לקיצוניים סיבה למסיבה…

דומה כי מקבלי ההחלטות בירושלים מעדיפים, כבעבר, להקריב על מזבח ההתרפסות את אחד מעמודי התווך החשובים ביותר בנכסיה של אומה: ריבונות.

יורשה נא לי לתמוה: היכן עקרון הריבונות המצרית?מדוע לא נשמע קולם של יורשי הפרעונים בקהיר על הנעשה בשטח שתחת ריבונותם?
היכן אותה ריבונות אותה טרחו המצרים להזכיר השכם והערב לכל באי עולם כי אף פלאח לא יוותר ולו על גרגר חול בודד של אדמה מצרית???
ודי להזכיר את מעצרם של אזרחים ישראלים אשר חצו בשגגה את הגבול הוירטואלי בין ישראל למצרים באזור פיתחת ניצנה. דומה כי כשהמצרים רוצים- עקרון הריבונות הינו ערך עליון ובל יעבור. וברצותם- נו טוב… הכל יחסי בחיים…

ניתן רק לשער מה היה קורה אילו היה נפגע אזרח או חייל מצרי מאש של מפגעים מצידה של ישראל. או –אז היו תופי ההסתה נשמעים בכל ר חבי העולם הערבי, ומן הסתם הנושא היה מגיע לאו”ם, שהרי ישראל אשמה בכל…

די להזכיר את לווייתם של החיילים המצרים שנהרגו בפיגוע הדמים בכביש 12. ללוויה מלכותית שכזו זוכים רק מתי-מעט.
ואולם, כשהאינטרס הוא להעלות את קרנה של האומה המצרית ובוודאי כשהדבר נעשה על גבה של מדינת ישראל-אין ערך נעלה מזה. הזדמנות פז לגזור קופון פוליטי- מדיני. אין אס במשחק הפוקר שישווה למהלך שכזה.
והיכן ישראל?
מדוע קולה של ישראל לא נשמע ברמה? היכן אחריותה של מצרים והחלת ריבונותה, אותה טרחה להעלות לדרגת פולחן בכל הזדמנות???

טענתי הושמעה לא אחת בדבר אוזלת ידה של ישראל לנוכח הפרת ריבונות חוזרת, שלא לומר: סדרתית, מצידה של מצרים.

הנה כי כן- ריבונות הינה מדד יחסי. ברצותם, המצרים יודעים להלחם על כל גרגר חול. ברצותם- הריבונות המצרית הינה מושג וירטואלי… הכל לפי הנסיבות ובלבד שהאינטרס המצרי יקודם על חשבון הפראייר מעברו השני של הגבול…

הפעם, לשם, שינוי, על ישראל להשתחרר מכבלי קונספציית ה “לא נעים לנו מול מצרים” ולהשמיע את קולה בקול רם וברור: על מצרים מוטלת האחריות לפיגועים האחרונים שיצאו ממרחבי סיני ועליה לשאת בתוצאות.
על ישראל לצפות ממצרים לנהוג כפי שמצרים היתה דורשת מישראל, אילו פיגועים היו מכוונים כנגד מצרים משטחה של ישראל. דומה כי ציפיה זו הינה משאלת-לב, פנטזיה בלתי ממומשת בעולם ההזוי של המזרח התיכון:את שישראל השיגה בשדה הקרב, היא ממשכנת במודע, בשדה הדיפלומטיה.

לא ירחק היום, וזילותה של הריבונות מצידם של מקבלי החלטות בירושלים תזלוג גם להתנהלותו של האזרח הישראלי: אם מדינתו אינה מכבדת את ריבונותה, מדוע שהוא, האזרח הפשוט, יתאמץ להגן על מולדתו???

זיכרו! רק אלו היודעים להגן על חרותם-זכאים לה!!

ד”ר הלל אביחי

24/2/2012: שביתת הרעב של אסירים מנהליים: בין שלטון החוק לנצחון הקלוריות

לאחרונה התבשרנו על מספר “תכשיטים” אשר שוחררו זה לא מכבר בעיסקת שליט וחזרו לפעילות חבלנית, ומשכך הושמו במעצר מנהלי בחשד לפעילות חתרנית.
לכאורה אין בידיעה זו בבחינת סנסציה עיתונאית, שהרי אף לא אחד ממשוחררי עסקת שליט נמנה על ל”ו צדיקים, ואך טבעי שאחוזים ניכרים מהם יחזרו לעיסוקם העיקרי- תעשיית המוות, מונח מבית היוצר של תנועת האחים המוסלמים.

נדמה כי למרכזי ההרזייה התווסף שחקן חדש: דיאטת רעב של אסירים מנהליים. אתמול היה זה איש הג’יהאד האיסלמי חאדר עדנאן, וכעת הגיעה תורה של הנא אל שלבי, אף היא פעילת הג”יהאד האיסלמי.

יש ליתן את הדעת האם מדובר בניצנים שהחלו כהחלטת יחיד של עדנאן, או שמא מדובר באימוץ טקטיקה חדשה עם פוטנציאל התרחבות לכלל האסירים הבטחוניים באשר הם, וללא קשר לשייכותם הארגונית.
החלטתם של אותם אסירים מנהליים לפתוח בשביתת רעב, הינה תופעה עם פוטנציאל נפיץ במיוחד, שעל ישראל לעמוד על רגליה האחוריות ולהבהיר כי אין לטקטיקה זו תכלית.
מדובר בתופעה אשר לנוכח התרחבותה הפוטנציאלית, יהא על ישראל כאמור לאמץ קו ברור, נוקשה ובלתי מתפשר: אם אסיר מנהלי חושב לאתגר את ישראל בהכירו בפוטנציאל הנפיץ של מות אסיר פלסטיני- בטחוני או מנהלי בכלא הישראלי, הרי שסלולה לו הדרך לספור קלוריות…

משחר ילדותינו לימדונו על עליונות החוק כמו גם על ניראותו של שלטון החוק. כלום יעלה על הדעת, שאזרח אשר אינו מרוצה מהחלטת רשות שופטת, ינסה לאתגר את הרשויות השונות בשביתת רעב יזומה? האם על המדינה להתאמץ ולהציל אדם אשר החליט ליטול את חייו בידיו???
ומה יהא אם אכן ישראל תתכופף, תתגמש, תעגל פינות ותעניק לצד השני את יכולת ההשפעה על החלטות המדינה?
אין זה סוד כי בתי הכלא הבטחוניים בישראל מנוהלים בהיררכייה מסודרת, מאורגנת להפליא כאשר למעשה אין זה ברור מיהו השליט ומיהו הנשלט.
אוי לאסיר בטחוני אשר יעניק ראיון תקשורתי ללא אישור אסיר אחר, אשר מונה ע”י השיוך הארגוני להיות נציגו של האסיר כלפי גורמי חוץ אך גם כלפי שלטונות הכלא. כך נשמר שקט תעשייתי במחיר של העברת שלטון הכלא, במובן הצר של המילה, לאסירים עצמם.

כלל נקוט הוא, כי צה”ל אינו מטיל עוצר בהיעדר יכולת לאכוף אותו. משכך, אוי לאומה אשר אינה מצליחה להנחיל את ריבונותה, שאינה מקיימת את החלטותיה, שאינה פועלת ע”פ החלטת רשות שיפוטית, ובעיקר שאינה עומדת על רגליה האחוריות בכל הקשור להחלת ריבונות ביחס לאסירים בטחוניים, אשר מעולם לא הצטיינו בציונות יתרה.

על ישראל לעמוד על שלה, גם במחיר מות אסיר בטחוני בשל שביתת רעב. לא ניתן להציל אדם אשר אינו חפץ חיים, וכל שכן כאשר מדובר בפעולה מחושבת, אמצעי להשגת מטרה: ערעור הלגיטימיות של שלטון החוק הישראלי.
ירצה תכשיט חמאס או ילד-טוב-ג’יהאד איסלמי לאמץ לעצמו תכנית הרזייה? הרשות נתונה… תרצה הנא אל שלבי לעצב את גיזרתה? אהלן וסהלן.
אסיר מנהלי אינו עסק משתלם, הכלא הישראלי אינו פיקניק, ושלטון החוק אינו תפאורה!
ירצו? יאכלו. לא ירצו? תפדלו!

ד”ר הלל אביחי

17/02/2012: משולש קהיר-וושינגטון-ירושלים: בין התרסה ומגננה
איומם של האחים המוסלמים כי פגיעה בסיוע הכלכלי האמריקני לקהיר תביאם “לעיין מחדש בהסכם השלום עם ישראל”, מבטאת אולי יותר מכל את הכשל האסטרטגי המתמשך בהטמעת כדאיות השלום לא רק לישראל, אלא גם למצרים.

נצחונם של האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט המצרי, תולדת האביב הערבי אשר שטף חלק ממדינות ערב(2011), העניק כנראה רוח גבית שלא לומר עזות מצח, אך ודאי שכרון כח ובטחון עצמי מופרז לאותה תנועה אשר חרטה על דיגלה את מלחמת הנצח של המוסלמים ב”כופרים” למיניהם, ובכלל זה- מדינת ישראל.
אותה תנועה, שזרעיה נזרעו עוד בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, מנסה עתה את כוחה לא בכיכר תחריר, לא בשדות הקטל ולא בשורות המתאבדים בשם האל, אלא במישור הפוליטי-כלכלי, בנסותם ליצור לחץ על וושינגטון שלא לפגוע בחמצן הכלכלי הזורם למצרים, חלק מהמוהר (או האתנן) אשר הובטח להם בהמשך לכריתת הסכם השלום עם ישראל.

ברם, נדמה כי המצרים טרם הפנימו את התועלות הנובעות מהסכם השלום, ולכן מנסים ליצור מציאות לפיה ההפסד נמצא רק בצד אחד-בצד הישראלי, ועל כן אינם מהססים לטעון לנכונותם לשינוי סטטוס השלום הקר-קפוא השורר ממילא בין שתי המדינות.

בפרספקטיבה של חקר היחסים הבינלאומיים, אנו מכירים בקיומה של תופעת “עוצמת החלש”, לפיה צד חלש (עניין סובייקטיבי, ובכל זאת בר-כימות) מנסה ליצור שינוי מציאות ע”י פיזור הצהרות כי מחיר ההפסד לדידו, נמוך/קטן ממחיר ההפסד של הצד שכנגד.

דומה כי מאז האביב הערבי אנו עדים חדשות לבקרים לרמזים/איומים אודות עתיד הסכם השלום בין ירושלים וקהיר.

הגיע העת לצאת ממחילת המגננה וליצור תפנית תודעתית בשיטת “הפוך על הפוך”: הצהרתה של ירושלים כי למצרים יש הרבה מה להפסיד מאי-כיבוד הסכם השלום עם ישראל!
ישראל היא זו אשר צריכה להבהיר לקהיר כי הפרת הסכם השלום תפגע בה לא פחות משהיא תפגע בירושלים.
אכן, יש הטוענים כי כלב נובח אינו נושך, ולפיכך אין לייחס להצהרות האחים המוסלמים חשיבות יתרה, ואולם התדמית הנוצרת היא כי ישראל נאחזת בשיניה בשימור הסכם השלום בעוד הצד השני אינו טורח כלל לשמרה, משום שהוא אינו מבין את מחיר ההפסד.
הפסקת הסיוע האמריקאי למצרים תהווה מכה אנושה לעם המצרי. הגיע העת כי הגנרל, חבר הפרלמנט, השייח ועד אחרון הפלאחים של דלתת הנילוס יפנימו: מאחורי כל אידיאולוגיה, חילונית או דתית, חייב להיות מנוע כלכלי. הגיע העת להבהיר, באקט יזום ולא כתגובת-נגד פסיבית, כי כדאי לאחים המוסלמים להפנים כי ישלמו מחיר כבד מנשוא אם יעלה בדעתם להפר את הסכם השלום עם ישראל. מי שמפנים כי יש לו הרבה מה להפסיד, שוקל מילים, ונזהר שבעתיים ממעשים.

כלל נקוט הוא, כי הרתעה, מאזן אימה והדדיות מותנים בהבנת הצדדים את מחיר הפרת ההדדיות. אם וושינגטון ידעה ויודעת להשתמש בדולר האמריקני להשגת מטרות פוליטיות, אין סיבה כי ישראל לא תשתמש בכלים העומדים לרשותה על מנת להבהיר לתנועה הסונית המצרית כי מוטב שירדו מהעץ הגבוה עליו טיפסו, בטרם ייאלצו לקושש מעות יש מאין. ללא אמריקה, מצרים לעולם לא תשוב להיות כשהיתה. במקרה זה, גם הפרסי מטהרן לא יוכל להושיע…
ד”ר הלל אביחי

16/10/2011: מי צריך 8000 * אסירים בטחוניים???

לאחר שידמו תרועות חזרתו של גלעד שליט למצפה הילה ולאחר שיתרוקנו מגשי הבקלווה והסוכריות שיחולקו לתושבי עזה, הגדה ומזרח ירושלים וישראל תחזור לשגרת מציאותה הכמעט בלתי אפשרית, תהדהד שאלת האין מוצא: מה עושים להבא?
ארגוני הטרור חזרו שוב ושוב על הצהרתם כי ימשיכו לחטוף חיילים משום שזו הדרך היחידה , לשיטתם, לשחרר את חבריהם הכלואים בביתי הכלא הבטחוניים בישראל.

בהקשר זה, אאמץ פתגם שאין פרגמטי ממנו: עדיף לקחת יותר ברצינות מילים של אויב מאשר הבטחות של ידיד (ובמקרה שלנו: מנהיג…), ואומר בגילוי לב כי ישראל היא זו אשר היוותה זרז לחטיפות חייליה, זאת בשל ההכרה בצד השני כי רק כך המושג “מאסר עולם” ייהפך למושג כה ערטילאי, כה מנוון, כה חסר משמעות.

במילים אחרות: המוטיבציה של ישראל למלא את בתי הכלא הבטחוניים, היא גם המוטיבציה של ארגוני טרור לחטוף חיילים לשם מיקוח. מה שהחל עם גלי חטיפות המטוסים של סוף שנות ה-60 , הפך לנשק אסטרטגי של ארגוני הטרור הפונדמנטליסטיים: אמל, חיזבאללה, חמאס וג’יהאד איסלמי.

דעתי נאמרה בהרצאותיי עוד לפני שנים: יש לשנות את הגישה בישראל קרי: אין טעם להתאמץ למלא את בתי הכלא הבטחוניים באסירים השפוטים למאסר עולם, משום שממילא הם ישוחררו כעבור מספר שנים. המוטיבציה של ארגוני טרור לחטוף חיילים תימשך כל עוד ישנם אסירים בטחוניים בישראל.

לפיכך, על ישראל לצמצם את מספר האסירים הבטחוניים, וזאת ע”י העדפת סיכולים ממוקדים! תפיסה זו אומצה ע”י לא פחות מאשר נשיא ארה”ב אובמה, אשר ספיחי גואנטאנאמו עדיין יושבים על צווארו כאבן ריחיים. סיכול ממוקד יעיל יותר וחוסך שעות תאורה רבות במשרד המשפטים האמריקני, אשר נאלץ “לשבור את הראש” במציאת נוסחת קסם משפטית אשר תעניק חותמת ” חלאל”(כשר) למדיניות הכליאה של אסירי אל-קעידא/גי’האד עולמי במתקני כליאה מחוץ לארה”ב, שכן אז חלים חוקים אחרים המאפשרים חקירה/כליאה בתנאים שאם ננסח זאת בעדינות: לא ייזכו את ארה”ב בפרס אמנסטי…

סיכול ממוקד ימזער את דילמת המחיר שעל ישראל יהא לשלם תמורת החייל החטוף הבא. נאיבי מי שחושב שישראל תאמץ את הנוסחה של אחד תמורת אחד: מחבל אחד תמורת חייל אחד. גם הצד השני יודע שבדברים מן הסוג הזה- ישראל טובה בדיבורים…

האם בכך יבוא לציון גואל? האם בכך יתממש חזון אחרית הימים? וודאי שלא. טרוריסטים ימשיכו “לעשות את מלאכתם” וישראל תמשיך לעשות את המוטל עליה… אך מנגד, תיחסך מאיתנו דילמה כה קשה מנשוא: שחרור סיטוני של ארכי-רוצחים שעוד בטרם סיימו את ארוחת השחרור, כבר יעסקו בהינדוס הפיגוע הבא. בצער השמור רק למציאות המזרח תיכונית: עם שחרורם יינתן האות לחפירת קברים נוספים של ישראלים אשר ישלמו בחייהם על עיסקה שאין לה אח ורע בעולם. רק במזרח התיכון תיתכן מציאות כה אובדנית בה שמחת חזרתו של חייל ממרתפי חמאס מהולה בידיעה ברורה כי הפיגוע הבא הוא רק שאלה של זמן.

אז אם כך ובין כך נמשיך לחיות על חרבנו, לפחות נוותר על הצורך להתמודד שוב עם “אם כל הדילמות”- שחרור מספר בלתי נתפס של רוצחי גברים, נשים וילדים תמורת חייל אחד.
סיכול ממוקד רבותיי, ובאשראי בלתי מוגבל. את טקטיקות החיסול הפכה מדינת ישראל, בעל כורחה, לאומנות. אכן- על כל חיסול יקום חדש, אך בכך אין כל חדש…
העיקר שלא ניאלץ שוב לעמוד מול הדילמה הכל כך אנושית של החזרת חייל חטוף הביתה, אך כל כך לא אנושית מבחינת המחיר שאזרחי ישראל עתידים לשלם מחר בבוקר, עם חזרתם של “החברה הטובים” לפקולטות הנדסת המוות בעזה ובגדה, שלא לדבר על תחושת הזעם ואף ההשפלה –מנת חלקן של משפחות נפגעי הטרור, המביטות בעיניים דומעות לנוכח שחרורם של מרצחי יקיריהן עוזבים בתרועת נצחון את מה שהיה אמור להיות משכן הקבע שלהם: בתי הכלא בישראל.

פרדוקסלית, חייהם של אותם מחבלים היו בטוחים יותר בבתי הכלא בישראל. כעת, במגרשם הביתי, ייאלצו לחדד את שמיעתם ולאמץ את עיניהם בנסותם להתחקות אחר המזל”ט המרחף מעליהם ובשנייה הנכונה להפגישם עם בורא עולם. ממהנדסי פיגועים יש להופכם לניצודים במנוסה אין סופית. הדרך היחידה שהם עתידים להכיר היא לא הכביש המהיר למרכזי הערים בישראל, אלא לכביש המוביל לבתי הקברות ל”שהידים” הפזורים בעזה, רפיח, ואם יהא צורך- גם בערי הגדה. ישראל מצידה תתחייב לתעסוקה מלאה של קברני וקבלני המצבות של חובבי חמאס.

*. לפי הערכות שונות, ישנם בין 6000-10000 אסירים בטחוניים בבתי הכלא בישראל.

ד”ר הלל אביחי

11/10/2011: עסקת שליט וארגון חמאס: בין פנאטיות לפרגמטיות

פרשת גלעד שליט מהווה חוליה נוספת בשרשרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר הצד שכנגד מאמץ את אסטרטגיית החטיפות כאמצעי אפקטיבי להשגת מטרותיו.

למען ההגינות ההסטורית, יש להכיר בעובדה כי ממשלות ישראל נשאו ונתנו עם ארגוני טרור בכל הקשור לעסקאות שחרור בני ערובה וזאת כאשר נגוזה האופציה הצבאית . עוד בשנת 1968 שחררה ישראל אסירים בתמורה לשחרור בני הערובה שהוחזקו באלג’יריה, בהמשך לחטיפת מטוס אל-על ע”י החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) בהנהגת צמד הדוקטורים חבש-חדד.
בהמשך נעשו עסקאות נוספות לשחרור שבויים/בני ערובה כאשר אינפלציית האסירים הפלסטינאים ששוחררו בתמורה לבני ערובה ישראליים ו/או יהודים צברה תאוצה רבתי בעיסקת ג’יבריל הזכורה לשמצה.

ארגוני טרור אימצו את אסטרטגיית החטיפה כאמור עוד בשנות ה-60 המאוחרות. נכונותה של ישראל לשחרר את שבוייה/חייליה בכל מחיר, מעצימה את עקרון הערבות ההדדית, הן כמצוות פדיון שבויים ביהדות אך גם כערך ישראלי אשר נצרב בתודעתו של כל חייל ומפקד: מדינת ישראל אינה מפקירה את חייליה.

ואולם, לא ניתן לסכם עניין כה רגיש זה, מבלי ליתן את הדעת לשינוי המהותי שחל באופיים של ארגוני הטרור, וזאת החל מאמצע שנות ה- 80: כניסתם לזירה של ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה דתית פונדמנטליסטית (שיעית וסונית כאחד) אשר דחקו בהדרגה את רגליהם של ארגוני הטרור החילוניים אשר היוו את המאפיין העיקרי של טרור שנות ה- 60 וה- 70.

ארגון החמאס כדוגמא (או בשמו האחר: תנועת ההתנגדות האיסלמית), מהווה דוגמא מאלפת לאופייו של ארגון המאופיין בפנאטיות אך לא פחות- בפרגמטיות.

מייד עם חטיפת גלעד שליט, הצהיר ראשי החמאס כי המחיר הנדרש בתמורה לשחרורו הינו 1000 אסירים.
למצער, ניתן ללמוד דבר אחד או שניים מארגון טרוריסטי זה, בכל הקשור לסימטריה בין הצהרות ובין מציאות: ארגון החמאס דרש 1000 אסירים, וקיבל עוד בונוס: 27 אסירות, סה”כ 1027 אסירים ואסירות תמורת חייל צה”ל.

טענתי זה מכבר, כי יש לשלם את המחיר ויהי מה. מדינת ישראל, בהתנהלותה המזגזגת, מעולם לא קבעה כללי ברזל להתנהלות מול ארגון טרור בנושא יחס ההמרה טרוריסט-חייל ישראלי (את השאלה האם ניתן בכלל לכמת עניין מוסרי-אנושי לפרמטרים מספריים יש להשאיר לדיון נפרד).

לשאלה האם ארגון טרור פועל מתוך חשיבה אסטרטגית או מתוך טקטיקה אופורטוניסטית ישנה תשובה ברורה: ארגון טרור כחמאס, פנאטי ככל שיהיה, הרי שהוא פועל מתוך חשיבה פרגמטית נטו: בבתי הכלא בישראל כלואים כ- 8000 אסירים בטחוניים (תלוי את מי שואלים…). נשאלת השאלה אם כן מדוע חמאס לא דרש את שחרורם של כל האיסרים, או לכל הפחות את כלל אסירי חמאס הכלואים בישראל? התשובה ברורה: חמאס יודע מהו המחיר שהוא יכול לדרוש, ומהו המחיר שהצד השני (ישראל) יכולה לשלם.

הפרגמטיות של חמאס מוצאת את ביטויה בעובדה כי דרישתו לשחרור 1000 אסירים “בלבד” (על נתון אחד אין עוררין: ישנם יותר מ-1000 אסירי חמאס הכלואים בישראל) מצביעה על עובדת היותו של חמאס ארגון מחושב, היודע לדרוש, ולא פחות מכך: לעמוד על שלו. חמאס דרש 1000, וקיבל 1000. המונח “זגזוג” לא קיים בלקסיקון החמאסי, בהשוואה להתנהלותה של ממשלות ישראל במגוון רחב של נושאים.

ארגון החמאס מצטייר כארגון היודע לעמוד על שלו. גם לחמאס מופעלים לחצים מבית, מכיוונן של משפחות פלסטיניות שה”תכשיט” שלהן יושב בכלא הישראלי. מן הסתם, דרישת המשפחות אינה דבר שחמאס יכול להתעלם ממנה, חרף זאת, חמאס הצטייר שוב כארגון פרגמטי אשר למצער יודע לעמוד על שלו.
האם מדינת ישראל יכולה לאמץ קו פרגמטי שכזה? ועדת שמגר אשר מונתה לשם בחינת יחס ההמרה העתידי במקרה של חטיפות חיילים, הגישה את מסקנותיה. מסופקני אם ממשלת ישראל תאמץ ככתבן וכלשונן את המסקנות אשר קובעות יחס המרה “ראוי”, ובכל מקרה מקבעות את ההנחה כי אופנת הבזאר הטורקי של שחרור סיטוני בכמות בלתי נתפסת בעליל של מחבלים תמורת חייל שבוי (או גופה), חייבת להיפסק.

שום מדינה בעולם לא שחררה מעל 1000 טרוריסטים בתמורה לחייל בודד. אכן. העם היושב בציון שונה מכל העמים: לרגישות הרבה לחיילי צה”ל, שבוייו ואזרחיו אין אח ורע, ויש רק לברך על כך. מנגד, מסורת חטיפת חייל בתמורה לשחרור סיטוני של מחבלים חייבת להיפסק. (אגב- ישנן דרכים למזער ספסרות זו).

ארגון חמאס מהווה דוגמא לארגון פנאטי אך פרגמטי. הוא יודע מהו המחיר שהוא יוכל לקבל, והוא דורש זאת, בדיוק כמו שאותו ארגון טרור מצהיר כי לעולם לא יכיר בישראל, ויש להפנים זאת. כשחמאס אומר- הוא מתכוון: דרש 1000 מהרגע הראשון, וקיבל 1000. וכשהוא מצהיר- הוא מבצע. הוא ימשיך לחטוף חיילים על מנת לרוקן את בתי הכלא הבטחוניים בישראל. על ממשלת ישראל לאמץ מדיניות חד משמעית ובלתי מתפשרת בעניין זה.

לא אסיים מבלי להתייחס להצהרתו של ג’ורג’ חבש, אדריכל חטיפות המטוסים של שנות ה- 70, כשבראיון לעיתון גרמני הצהיר כי למטוס חטוף יש יותר אפקט ממאה הרוגים ישראלים בשדה הקרב. היתה זו הצהרה של ארכי-מחבל של ארגון חילוני מרקסיסטי.
ארגון חמאס, כארגון מוסלמי-דתי, שדרג את הצהרתו של חבש, וקבע תג מחיר של 1000 אסירים תמורת חייל ישראלי אחד. ניתן אולי להתנחם בעובדה כי “מחירו” של ישראלי אחד שקול ל- 1000 מבני דודינו…
אם לשפוט לפי יחס ההמרה, הרי שהזן הישראלי קורץ מחומר נדיר…אשרינו!!!

ד”ר הלל אביחי

06.10.2011: שוקראן יא אבו-מאזן: לפני ואחרי בקשת ההכרה הפלסטינית למדינה
מזה חודשים שישראל כמרקחה: הצהרות הפלסטינים על רצונם בפנייה רשמית לאו”ם בספטמבר 2011 בדבר הכרה במדינה פלסטינאית, גרמו למקבלי ההחלטות בירושלים להתנהל כאחוזי תזזית תוך הפעלת כלל ארסנל הלחצים הדיפלומטיים והפחות דיפלומטיים על כל המי ומי. הכצעקתה???
צדקו אלו אשר טענו כי הדבר היחיד שהשתנה הינו כותר נייר המכתבים שעל שולחנו של יו”ר הרשות. בפועל, פניית אבו מאזן לאומות המאוחדות יצרה בלא מעט מובנים, גול עצמי שתועלתה בטלה בשישים אל מול החסרונות הגלומים בפנייה חד-צדדית לאו”ם.

שום מדינה לא תוכל לכפות על ישראל את זכות השיבה, ואת מסירתה של ירושלים המזרחית לידי הרשות/מדינה שבדרך. שום מדינה, קטנה או מעצמה, לא תוכל לכפות הסדר חד-צדדי על בני אברהם הנמצאים במאה שנות סכסוך דמים .

מנגד, פניית הפלסטינאים לאו”ם מאפשרת לישראל לנקוט בצעדים חד-צדדיים אף הם. רצה הגורל ושני העמים (כן! יש עם פלסטינאי. אך בין זה ובין מדינה בהכרזה חד-צדדית- הדרך ארוכה, ולמעשה מביאה ללא מוצא…) חבוקים כתאומים סיאמיים הניזונים זה מטבורו של זה. לא לבלוע ולא להקיא. זו המציאות דהיום.

רעיון ניתוח ההפרדה הינו מתבקש, אם ישראל חפצה חיים של תרבות יהודית, ישראלית וציונית. הזמן פועל לרעתנו, במציאות הנוכחית. בכך אין ספק. ברם, אין להסיק מכך כי על ישראל להתרפס בפני באי עולם. המציאות העגומה לשני העמים נוצרה באשמת שני העמים, ועל כן על שני העמים לפתור אותה.

הנסיונות להשוות את ישראל לדרום אפריקה כשזו האחרונה נאלצה לבסוף בלחץ החרם הבינלאומי לזנוח את דרך האפרטהייד, הינם יותר נסיונות דמגוגיים ולא נסיונות ריאליים. הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו דומה כהוא זה לסכסוך בין הלבנים לשחורים בדרום אפריקה. לשחורים מעולם לא הוצעה מדינה. לפלסטינאים כן (תכנית החלוקה).הסכסוך הישראלי –פלסטיני הינו סכסוך לאומני, לא אתני. בבסיס הסכסוך: זהות לאומית ולא אג’נדת הפרדה בין-גזעית.
בנוסף, אינטרסים, שתדלנות משומנת ואינטרסים לאומיים ובטחוניים מבססים את ההכרה כי איומי חרם עולמי על ישראל בנוסח דרום אפריקה הינם לא יותר מאיומי סרק ומסופקני אם המאיימים אכן מאמינים כי אסטרטגיה זו סופה להניב תוצאות.

טענתי זה מכבר, כי הכרזת מדינה פלסטינאית טובה לישראל. הפיכתה של הרשות למדינה תחיל עליה חובות רבות, מה שאין כך במצב דהיום. זכותה של ישראל להגנה עצמית תתקבל לא רק בהבנה אלא גם תזכה לגושפנקא משפטית, שכן זכותה של מדינה להגנה עצמית מותנית (נכון להיום) בהיותה מותקפת ע”י מדינה אחרת (ראו את פס”ד בעניין גדר ההפרדה אשר נדון בהאג. פסיקת האג יכלה להיות בדיחה גרועה, אלמלא היתה כה עצובה).

עתה, לאחר בקשת אבו מאזן להכרת האו”ם במדינה פלסטינית, עולם כמנהגו נוהג, כדברי קהלת: אין חדש תחת השמש. מקסימום מתפרות הדגלים בגדה עובדות שעות נוספות בתפירת דגלי לאום. בפועל, לולא הסכמת ישראל- מדינה פלסטינאית תישאר פנטזיה עצובה.

מדינה פלסטינאית קום תקום. אך זאת רק בהסכם עם ישראל, ולא פחות חשוב- הסכם שיכובד ע”י שני הצדדים. תמה תקופת התרוצים.
רצית אבו מאזן מדינה? תפדל- תתחיל להתנהג כראש מדינה ולא כמנהיג של טריטוריית בננות (או מיני מעצמת פלאפל…)
שב ליד השולחן מול הישראלים. בלי הסכם- ישראל תמשיך לחיות על חרבה (לצערי גם לאחר חתימת הסכם, אך לפחות עם תקווה לעתיד טוב יותר לילדינו). בלי הסכמת הישראלים- הפלסטינאים יכולים להמשיך לחלום על מדינה. העצוב מכל- שני הצדדים יפסידו מכך, אך הפלסטינאים יפסידו יותר. ישראלים ימשיכו לחיות על חרבם, אך ימשיכו גם לקטוף עוד פרסי נובל. ואילו הפלסטינאים ימשיכו לבכות על מר גורלם, למשכן את עתיד ילדיהם לטובת גחמת מנהיגי שכונות נעדרי פרגמטיות ומקסימום יקטפו עוד פרסי מסכנות.
ד”ר הלל אביחי

10/9/2011: לינץ’ דיפלומטי בשגרירות ישראל במצרים: תורת השלבים נוסח קהיר???
יש הרואים במתקפת האספסוף על שגרירות ישראל במצרים בערב יום שישי ה-9 בספטמבר, בבחינת “ארוע חריג” שאינו אלא עוד אחד מספיחי אביב העמים הערבי שפקד את המזרח התיכון.
מנגד, יש לראות בארוע זה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה, עקבית ומתוכננת של אסטרטגיית הדה-לגיטימציה של ישראל באירופה בכלל ובארצות ערב בפרט.

בדומה לתורות השלבים של אש”ף (1974), הרי שניתן בהחלט לראות את הישנותה של אסטרטגיית תורת השלבים אשר נועדה להביא לבידודה של ישראל ואף לביטולה במובנים מסויימים.

זרעי הפורענות נזרעו ביום בו אספסוף מוסת שרף בריש גלי את דגל ישראל בראש חוצות, כמעין טקס אשר אינו מצריך סיבה מיוחדת. הפלסטינים הגדירו לעצמם עשרות “ימי זעם”/ “תהלוכות נכבה”/ “הפגנות נכסה” ושאר ארועים אשר בבסיסם: התרסה (לעיתים אלימה) כנגד מדינת ישראל.

מי שלא מחה על שריפת דגלה של מדינה, מי שלא מחה נמרצות על מדיניות מונהגת מלמעלה של ערעורה הלגיטימי של ישראל, מי שאפשר לאספסוף להוריד את דגל ישראל מעל שגרירותה במצרים, אל יתפלא אם ישראל כמדינה, הופכת להיות שק חבטות וכתובת קבועה להסתה אלימה.

לא קשה לנחש מה היה קורה אילו המון מוסת היה תוקף את מעונו של שגריר מצרים בישראל. כיצד אז היתה מגיבה מצרים?
אך אל דאגה- ישראל שונה בתרבותה ובאופיה הפוליטי ממצרים . בלתי סביר בעליל כי התמונות המתעדות את התקפות ההמון המוסת על חומות שגרירות ישראל בקהיר, יחזרו שוב במתכונת של התקפה על שגרירות מצרים בתל אביב.

הפלסטינים ותומכיהם אימצו ברבות השנים אסטרטגיה מחושבת של ערעורה הלגיטימי של ישראל. צעד אחר צעד ובעקביות (יש להודות: לעיתים בהצלחה), וזאת לאחר שנואשו מלהביס את ישראל במישור הצבאי, בדומה למדיניות ההנהגה המצרית בתקופת נאצר, אשר הבין כי בהיעדר יכולת להכריע את צה”ל בשדה הקרב, יש להביסו במלחמת התשה.

כך, צעד אחר צעד, הוחל בתהליך הדה-לגיטימציה של ישראל. שריפת דגלה של מדינה הפך לדבר שבשגרה. מכאן הדרך למתקפת אספסוף על מבנה שגרירות ישראל בקהיר-קצרה מתמיד. הוסף על כך את מעמד הגיבור הניתן לפלאח שהסיר את דגל ישראל מעל חומת השגרירות, וקיבלנו מציאות ששום מדינה ריבונית אינה יכולה לעבור על כך לסדר היום. מי שרואה בדגל לאום סמרטוט, אל יתפלא אם ריבונותה של אותה מדינה הופכת למושג תאורטי.
אשר על כן, נדרשת נקיטת אסטרטגיה ישראלית אקטיבית של הסרת כפפות דיפלומטית: במקום להודות למצרים על שנאותו לשלוח את יחידות העילית של הצבא לדכא את האלימות וזאת רק לאחר שהאספסוף חדר למתחם השגרירות הישראלית (אשר להזכיר- נהנה מחסינות וממעמד אקס-טריטוריאלי בהסתמך על אמנת וינה [1964] ובכך מנע לינץ’ במאבטחי השגרירות הישראלית לאחר התערבות של נשיא ארה”ב –ברק אובמה) יש להעביר מחאה חריפה למצרים. גישת ההבנה/הבלגה/התרפסות עברה מן העולם. המזרח התיכון אינו עושה חסד עם אומה שאינה יודעת להגן על סמליה ומעמדה.

תורת השלבים של אש”ף משנת 1974 מועצמת כתורת השלבים נוסח אביב העמים הערבי, תהליך שהחל עוד שנים קודם לכן, עת חלק מדינות אירופה אפשרו לקבוצות פרו-פלסטיניות לערער את הלגיטימיות של ישראל, במסווה של חופש ביטוי אקדמי. קמפוסי האוניברסיטאות באירופה הפכו לשופר תעמולה תוך סילוף עובדות הסטוריות באשר למציאות שהביאה את הפלסטינים להיכן שהגיעו בהמשך לתבוסת מדינות ערב במלחמת השחרור. אותו “דיוק אקדמי” מקודש מתפוגג לנוכח “חופש ביטוי” חד צדדי המערער טיפין טיפין, צעד אחר צעד את הלגיטימיות של מדינת ישראל.

בלקסיקון המזרח תיכוני- המונח “מדיניות של הבלגה/התנצלות” משמעותו: את שלא הצליחו הפלסטינים ותומכיהם להשיג בשדה הקרב, משיגים הפלסטינים לאט לאט אך בבטחה, בדמותה של נקיטת מערכת רב שלבית וחובקת עולם של ערעור הלגיטימיות של ישראל.

ועם כל זאת, יש לזכור כי המחיר הדיפלומטי והתדמיתי הכבד ביותר –עתידה מצרים בעצמה לשלם, וזאת מעצם הפגיעה במעמד נציגות דיפלומטית בשטחה. סבורני כי מצרים עתידה לספוג קיתונות של ביקורת מצדן של לא מעט מדינות, הרואות בפגיעה בסמל הדיפלומטי בבחינת מעשה שלא ייעשה.
מי שפגע בסמל הריבונות של מדינה אחת, לא מן הנמנע שיעשה זאת כלפי נציגות דיפלומטית של מדינה אחרת. אספסוף מוסת או כזה שאינו מרוסן ע”י השלטונות, לא יהסס לפגע שוב בסמלי ריבונות של מדינה אחרת-סימן מובהק לחולשת השלטון במדינה.
כך, מצרים הופכת אט אט מאימפריית הפרעונים למעמד מדינת המתפרעים.

אשר על כן, חובתה של ישראל היא לדרוש ממצרים התנצלות רבתי על הפגיעה המתמשכת בריבונותה של ישראל. “כבוד לאומי” קיים גם בשפה העברית, לא רק בשפה הערבית (או הטורקית-רמז עבה ליושב באנקרה…)

ד”ר הלל אביחי

23/8/2011: מדיניות דיפלומטית ביחסי המשולש ישראל-טורקיה-מצרים: בין התלהמות להתרפסות

לאחרונה דווח על הורדת דגל ישראל בשגרירות ישראל במצרים לחצי התורן, וזאת כדי “להרגיע את הרוחות” בקהיר.
אם נכונה הידיעה, הרי שעובדה זו מתיישבת היטב עם מדיניות (או ליתר דיוק: זילות) של ממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות בירושלים, לנוכח התנהלותה של ישראל במישור הדיפלומטי, מדיניות הנתפסת יותר ויותר כמדיניות הליכה על ביצים (חלקן סרוחות).

די אם נבחן את התנהלותה של ישראל מול טורקיה מאז עלייתו של ארדואן לשלטון ובפרט בכל הקשור לספיחי המרמרה. אין דרך אחרת לתאר זאת כנסיון בוטה של אנקרה להוריד את ישראל על ברכיה, וזאת לאחר שישראל “העזה” להגן על ריבונותה אשר להזכיר- זכות ראשונית המוקנית לכל מדינה .

ובאשר לחזית המצרית- דומה כי הסיפור חוזר על עצמו: מחבלים תקפו אזרחים ישראליים מגבולה של מצרים, בחסות ו/או מתחת למוצב תצפית מצרי. אדגיש: אש נורתה משטח מצרים לעבר אזרחים ישראליים מצידו השני של הגבול. מדובר בהפרת ריבונות בוטה. עתה, בשם הרצון להפיס את דעת הקהל המצרית, ישראל מתנצלת (שוב). וכדי להרגיע את הרוחות, ישראל מורידה את דגלה מעל שגרירות ישראל במצרים. העומד מן הצד עשוי לחוש כי אכן המזרח התיכון השתגע תרתי משמע….

לא קשה לנחש מה היה קורה אילו אש היתה נורית משטח ישראל לעבר אזרחים מצריים. ברי ונהיר כי ישראל היתה ממהרת להביע התנצלות מעל כל במה אפשרית ובשלל שפות וניבים, למען הבטחת הגעת ההתנצלות עד לראש הפירמידה השלטונית ועד אחרון הפלאחים בדלתא של הנילוס.
עתה, כשאש נורית משטח מצרים לעבר ישראל בחסות/קירבת חיילים מצריים ורוצחת אזרחים חפים פשע- ישראל היא אשר מתנצלת. אכן- בעל הבית השתגע…

דומה כי בשם הרצון לשמר מערכת יחסים הנעה כמטוטלת המתאימה עצמה להלכי הרוח של אספסוף זועם ובין הצהרות מתלהמות של בכירים מצריים בשם הרצון להשיג נקודות בזירה הפנים-מצרית, ישראל כתמיד מועלית כקרבן על מזבח המשחק הדיפלומטי הבין-מדינתי.
מזה שנים ישראל מאמצת (כך בכל אופן ניבט בתקשורת) מדיניות של הליכה על ביצים, מדיניות של התרפסות, בשם הרצון שלא להרגיז מנהיג תורן שרואה בישראל שק חבטות קבוע ואמצעי אופנתי לקדם את מעמדו בזירה הפנים וחוץ מדינתית.

התנהלותה של ישראל לנוכח הפרת ריבונות שיטתית אשר מקורה ברצועת עזה מוצאת את ביטויה באמירות מצד גורמים צבאיים בנוסח “התלהמות אינה תכנית עבודה”. אכן. הצהרה ראויה. אם כן- האם מדיניות של התרפסות והליכה על ביצים הינה כן תכנית עבודה? נדמה כי התשובה, למצער, חיובית.

אומה המוותרת בשיטתיות על ריבונותה, מדינה המאמצת מדיניות של דיפלומטיית היהודי הנרדף, סופה שהתייחסות אומות העולם אליה תהיה בהתאם.
טרם נשמע כי דגלה של מדינה מורד מתורן שגרירותה, וזאת בשם הרצון להרגיע רוחות שנאה של אספסוף הרואה בישראל מקור קבוע לצרות העולם, ולעיתים בעידוד גלוי או רופס של השלטון.

היה זה דני גילרמן, שגרירה של ישראל לאומות המאוחדות, אשר נקט במדיניות של הסרת כפפות, ועדיין במסגרת הדיפלומטית. היה זה גילרמן אשר הזכיר לבאי עולם כי ישראל אינה שק חבטות וכתובת לשחרור קיטור של פוליטיקאי מתחיל כמו גם של מנהיג הנישא על גלי אהדה הנשענים של התנשאות והתרסה כלפי מי שאך אתמול תרמה לביטחונה ולכלכלתה של אותה מדינה.

הגיע העת לומר למצרים בריש גלי: הפרתם את ריבונותינו- התנצלותכם בהתאם. מי שבשם הרצון למצוא חן מוכן לרדת על ברכיו- סופו שיישאר על ברכיו ללא כבודו וללא ריבונותו.
טרם מצאתי תאורייה מדינית המתבססת על הליכה על ביצים או מדיניות של התרפסות עד כדי ביטול עצמי. מנגד, מצאתי גם מצאתי מדיניות של כיבוד עצמי של ריבונות.

ד”ר הלל אביחי

17/8/2011: מתנצלים, לא מתנצלים!

אם יש נושא המסרב לגווע ואשר משום-מה מדיר שינה (או שלא) מעיניהם של מקבלי ההחלטות בממשלה, הרי זהו נושא דרישתה של אנקרה להתנצלות מפורשת של ירושלים בהמשך ל”שהידים” (אליבא דטורקיה) או פרובוקטורים וסייעני חמאס (אליבא דישראל) מפרשת המרמרה.

דומה כי אין במילון מספיק מילים אשר עשויות לתאר את ירידתה של רכבת השפיות והריבונות הישראלית מפסי ההגיון. להזכיר: ספינת המרמרה יצאה מטורקיה, בידיעת השלטונות. כלי הנשק שנמצאו על הספינה מוכיחים כי חלק ממשתתפי המשט לא הפליגו לחופשת מולדת, טיול שורשים או משט ידידות. הם הפליגו מטורקיה במטרה להתעמת קבל עם ומצלמות, עם ישראל.

חרף פניותיה של ישראל לטורקיה, התעלמה זו מכרוניקה של עימות ידוע מראש. התמונות שהוקרנו שוב ושוב המתארות את כלי הנשק והאלימות שהפגינו חלק ממשתתפי המשט הינם ההוכחה כי רק מדינה שאיבדה את כבודה, שפיותה ועתידה, תתנצל על תוצאות המשט.
דומה כי לא רק האקלים השתגע, גם העולם השפוי: מעניין כיצד היתה נוהגת אנקרה, לו משט ישראלי היה מפליג בהתגרות מכוונת לטורקיה, במפגן תמיכה במיעוט הכורדי_כן- אותו מיעוט שאנקרה אינה חוסכת משאבים במיגורו. וכמובן-הס מלהזכיר את הטבח שביצעו הטורקים בארמנים.

כמדומני כי בשם רצונה של ישראל לשמור על שקט דיפלומטי (או על מים שקטים…) ישנם קולות בישראל העטים כאחוזי דיבוק או אמוק אל עבר הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ומרוקנים מתוכן את אם כל הזכויות של מדינה ריבונית: הגנה על גבולותיה והחלת ריבונותה.

למעשה, האצבע המאשימה אמורה להיות מופנית גם (או בעיקר) לעבר אותם האחוזים בלהט בלתי נדלה אצלינו, לרצות את העולם, אף במחיר ערעור הלגיטימיות של ישראל בעולם.

בכל תאריי האקדמיים ביחסים בינלאומיים, לא זכורה לי שום תאורייה המקדשת השפלה עצמית עד כדי הזנייה של אבני המסד של מדינה ריבונית, בשם הרצון למצוא חן בעיני מדינה כזו או אחרת, וזאת בהמשך לפרובוקציה מתוכננת מראש, ובברכת הממשלה באנקרה.
הגיע העת למדינת ישראל לומר בריש גלי: מתנצלים, לא מתנצלים! אנקרה היא זו החבה התנצלות לירושלים, על משיכתה בחוטי המשט. היא זו אשר העניקה אכסניה למשט ומשתתפיה, היא זו אשר נתנה את ברכת הדרך, והיא זו אשר צריכה לשאת בתוצאות.
לא אסיים מבלי להציג פן, נטול קשר לכאורה, אך מנגד- בעל משמעות רבתי אשר יכול אולי להעיר את “אסכולת המתנצלים מציון” ממשט ההזייה: לפני מספר שבועות הגיעו כל המי ומי של תעשיית התיירות הטורקית לישראל כדי לשכנע את וועדי העובדים הגדולים בישראל “להחזיר עטרה ליושנה” ולפקוד שוב את מלונות אנטליה. דומה כי מזמן לא נראתה במחוזותינו סולידריות כה איתנה כלפי היוזמה הטורקית. בדיפלומטיות מתבקשת אך בקורקטיות שלא הותירה מקום לספק, הראו וועדי העובדים לטורקים את הדלת החוצה, היישר לשדה התעופה…

רק אלו היודעים להגן על חירותם, זכאים לה!
ד”ר הלל אביחי

14/8/2011 : מי מפחד ממדינה פלסטינית???
החלטת הרשות הפלסטינית לפנות לאו”ם בספטמבר בבקשת הכרה במדינה פלסטינית הפכה לנושא האקטואלי ביותר באחרונה, ובמובנים רבים חשיבותה עולה לאין ערוך אף ממחאת האוהלים.

ראשית, יש לברך על כי מדובר במהלך דיפלומטי במהותו ולא מהלך אלים, כפי שהורגלנו בעשורים האחרונים. הרשות מנסה אמנם להגשים את שאיפתה מחד, אך מנגד- זהו נסיון מחוכם ליצור קטליזטור שתכליתו-להיחלץ מן הסטגנציה הנוכחית.

נסיון חד-צדדי להכריז על מדינה אינו זר לנו: הראיס הקודם ניסה זאת במהלך האינתיפאדה הראשונה, מהלך שהסתכם בהררי זרי פרחים ושולחנות עמוסי כל טוב לצד הבזקי מצלמות אך בשורה התחתונה: כשלון מהדהד במישור התוצאתי.

יש לבחון מהלך זה, של פנייה להכרה /הכרזה חד-צדדית בפרספקטיבה רחבה שמסקנתה היא, כי אמנם אין מדובר בהכרח במהלך רצוי, אך מאידך- טומן בחובו יתרונות לא מבוטלים למדינת ישראל. להלן מספר דגשים:

1.מדינה פלסטינית הינה בבחינת Fait Accompli. תודעה זו חלחלה אצלינו אף בקרב הקשת הימנית של המפה הפוליטית. העניין הוא אם כן לא הרעיון עצמו, כי אם העיתוי והאופן, קרי: מהלך חד-צדדי.

2.הסרת מגבלות מיישות שאינה מדינתית: במשך שנים ניסתה ישראל לטעון כי הקמת גדר ההפרדה נעשית בשם זכות ההגנה העצמית של מדינה ריבונית. טענה זו לא מצאה אוזן קשובה במסדרונות בית הדין בהאג, בשל הטענה כי זכותה של מדינה להגנה עצמית מוקנית לה כאשר היא מותקפת ע”י מדינה שכנה. ומאחר והרשות הפלסטינית אינה מדינה, הרי שטענת ההגנה העצמית אינה רלוונטית. טענתי אז וגם כיום כי מדובר בטיעון הזוי, אך כבר למדנו במחוזותינו כי כשאינטרסים מדברים, הגיון ועובדות הסטוריות נכנסים לתרדמת. טענתי היא, כי עם הפיכתה של הרשות למדינה, הרי שחלות עליה חובות משפטיות רבות באופן המקנה לישראל יתרון לא מבוטל, וביכולתה (וחובתה) של ישראל לנצל זאת.

3.הפלת המהלך: היה וישראל תצליח למנוע את הכרזת האו”ם בדבר ההכרה במדינה פלסטינית, השאלה הנשאלת: איזו תועלת תצמח לישראל מכך? ברי ונהיר כי מדובר בדחיית קץ, אך למעשה המשמעות המעשית: הנצחת מעמדה של ישראל כסרבנית להסדר.

4.הכרזה בהסכם: טענתה של ישראל כי הסכם שלום ו/או הקמת מדינה פלסטינית חייבת להיעשות אך ורק בדרך מו”מ, אף שמדובר בטענה הגיונית הרי שהמציאות הוכיחה בעבר כי למצער, עקרון ה- Pacta sunt servanda לא עמד במבחן המציאות. למן הסכמי אוסלו, הרשות מפרה את התחייבויותיה, ויש לומר בהגינות- לא מעט בזכותה של ישראל, שלא טרחה להקפיד על קוצו של יוד בכל הקשור לעמידה מאחורי המוסכם והחתום.

5.רצועת העצם בגרון: הכרזה של מדינה פלסטינית תאפשר לישראל להתנתק באופן מוחלט מרצועת עזה. עזה הינה חלק מהרשות הפלסטינית. הכרזה חד- צדדית של הפלסטינים תאפשר לישראל להכריז על הסרת אחריותה מעזה, ובכלל זה: התנתקות מתשתיות. יש להבהיר: אם מתגרשים-אז עד הסוף… המציאות הנוכחית בו ישראל אנוסה לספק מזון ותשתיות לעזה- אינה עומדת בכל מבחן של הגיון. מה שסאדאת בחוכמתו לא רצה- יקבל הראיס כעת על מגש של חמאס.

6.יש הכרזה, אין מדינה: יש להבחין בין הצהרה דקלרטיבית של מדינה ובין מימושה של ההצהרה לשפת המעשה: לרשות אין יכולת להקים מדינה בספטמבר! הקמת מדינה מחייבת הקמה ומיסוד של תשתיות ניהוליות רבות וסבוכות. כלל זהב אותו למדנו מצה”ל: אין מטילים עוצר, בהיעדר יכולת לאכוף אותו. לרשות אין יכולת להטיל מרות וסמכות מוחלטת בגדה, וכל שכן בעזה. לתוך הוואקום הזה יכנסו חמאס בעידוד ג’יהאד עולמי ועוד אי אלו מרעין בישין. יודע הראיס גם יודע, כי ישראל היא זו המאפשרת לו לשלוט בגדה וכן-אפילו לראות כלכלה בפריחה בחלק מערי הגדה. רק טיפש ימהר לוותר על פרגמטיות לטובת סימבוליות.

7.יש מדינה-אין גבולות: בין אם הוכרזה מדינה ובין אם לאו- שאלת גבולות הקבע תשארנה לפי שעה, ללא מענה. כלום יעלה על הדעת כי אומות העולם יכירו במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית? מסופקני…

הרעיון של הכרזת המדינה הפלסטינית מהווה אם כן, חוליה נוספת בשרשרת של הפעלת מנופי לחץ על ישראל ועל ממשלת נתניהו. אכן, מדינה פלסטינית אשר משמעותה: קץ הסכסוך הינה משאלת-לב של כלל בני אברהם, אך כמו לגבי כמעט כל דבר בחיים- צריך שניים לטנגו. הכרזה חד-צדדית לא תועיל לעמי האזור, רק תסבך את המצב המורכב ממילא. תחת זאת, יש לראות בנסיון הפלסטיני בבחינת שעון מעורר הקורא לצדדים לשוב לשולחן המו”מ.

מדינה פלסטינית קום תקום. על כך אין עוררין. השאלה היא: מה יהיה אופייה, ובאילו תנאים היא תוקם. אשר לסיפא- לא ניתן יהיה לכפות על ישראל תנאים חד-צדדיים. כשרע לישראל- רע לאמריקה ואירופה.בחדרי חדרים יודעים זאת כולם. מול מצלמות הטלוויזיה- מדברים אחרת…

ד”ר הלל אביחי